אם זה היה היום/חודש/שנה האחרונים שלך…??!
חברים וחברות יקרים ויקרות! שותפים לדרך…
זה יצא לי פוסט חזק.
חזק מאוד.
וכרגיל, זה פשוט יצא ממני
וזרם מתוכי ואולי דרכי… (:
שנתחיל?
ואתחיל בשאלה:
מה היה קורה אם היה נודע לך
שיש לך רק עוד שנה לחיות?
או חודש?
או שזה היום האחרון שלך??
מה היית עושה?
מה היית משנה אולי?
מה היית עושה שלא התכוונת לעשות?
ומה אולי היית מבטל,
כי זה ממש, אבל ממש חסר חשיבות…
אם היה מתגלה בך סרטן אלים וגרורתי,
והיה נאמר לך
שיש לך עוד כמה חודשים לחיות…
מה היית עושה?
מה היית משנה בחיים שלך??
אני רוצה לשתף אתכם בחוויה
יוצאת דופן ועוצמתית
שהייתה לי שבוע שעבר…
אך לפני זה אספר לכם משהו על
המסע שלי סביב נושא המוות.
לפני מספר שנים פנה אליי חבר יקר,
והציע לי להיות שותף לתרגיל שנקרא
"השנה האחרונה שלי"
בו מתייחסים אל השנה הנוכחית,
כאילו שהיא השנה האחרונה שלכם,
כאילו שבתום השנה הזו –
תמשיכו הלאה…
תמותו…
כאילו…
וזה תרגיל חזק!
זה הרגיש נכון ומדוייק לי באותו הזמן,
והתחלנו…
אז פעם בשבוע היינו משוחחים טלפונית,
סביב הנושא הזה,
על השבוע שחלף, בהקשר הזה
של השנה האחרונה שלי.
זו הייתה שנה חשובה.
כי השיחה השבועית,
תרמה לכך שהשאלה הזו
הדהדה בי והייתה נוכחת בי כל הזמן,
וזה אפשר לי להתבונן על חיי
ועל היום-יום שלי,
ולראות מה מדוייק ונכון לי,
ומה לא…
מה אני עושה שאני לא באמת רוצה לעשות,
מה אני עושה שמפריע לי ופוגע בי,
ומה אני דווקא כן רוצה ואמור לעשות,
אמור במובן הגבוה, של הנשמה –
ולא עושה…
מה אני רוצה לומר לאנשים מסויימים,
ולא אומר,
ודוחה שוב ושוב…
אולי מפחד,
אולי מדפוסים קלוקלים של דחיינות,
או של בזבוז זמן בדברים שוליים וסתמיים…
ובשנה הזו הישרתי מבט לחיים שלי
ולאיך אני חי,
ומה אני עושה ביום-יום שלי…
וזה גרם לי יותר ויותר
לדייק את עצמי ואת החיים שלי,
יותר ויותר
להיות קשוב לחשוב ולמהותי,
ולפעול בהתאם…
מתוך ידיעה ברורה
שכל יום שעובר – אינו חוזר…
ושכל יום הוא יקר מפז,
כי כשיש לך שנה לחיות,
אז עם כל יום שחולף,
נשארים לך פחות ימים להיות כאן…
אז נהיה קשה להתעלם מזה,
ולהמשיך לבזבז את הימים,
ואת החיים…
כי הרי במציאות אנחנו לא באמת יודעים…
אנחנו לא יודעים,
אם נהיה כאן בחיים האלה
עוד 30 שנים,
עוד חמש,
או שמחר יקרה משהו…
אנחנו כאן בחיים האלה ובגוף הזה
לזמן קצוב, לא לנצח…
וכל יום יכול להיות היום האחרון שלנו כאן.
אנחנו פשוט לא יודעים
ולא יכולים לדעת.
זו האמת.
אמת קשה, כואבת, ואולי מפחידה,
אך זו האמת.
תודות לאותו תרגיל ודברים נוספים,
נהייתי יותר ויותר מפוקס ומדוייק וקשוב
למה שחשוב ומהותי לי,
ומהם באמת, אבל באמת,
הדברים המהותיים לי ובחיים…
וכמעט ששכחתי מאותה חוויה
עליה אני רוצה לספר לכם… (:
אז לפני כמה ימים,
בהתעמלות-יוגה שלי,
משהו שאני עושה על מזרון אצלי בבית,
ושהתפתח מתוכי ומתוך הקשבה עמוקה לגוף שלי
עלתה בי יש מאין
תחושה חזקה ברורה ועמוקה,
מעין ידיעה פנימית עוצמתית,
שאם זה היה היום האחרון שלי,
לא הייתי משנה בו שום דבר…
הייתי עושה בדיוק את מה
שאני מתכנן לאותו היום –
המדיטציה,
הכתיבה,
ההתעמלות-יוגה,
הטיפולים,
האכילה והתזונה שלי,
הזוגיות,
הכל…
זו הייתה תחושה מדהימה!!
תחושה שאני חי את החיים
שאני רוצה לחיות ושאני אמור לחיות.
תחושה שאני בדרך הנכונה…
תחושה של דיוק ומחוברות,
שיוצרים שקט ושמחה
עמוקים וגדולים…
אף פעם עד כה לא חשתי את זה
כלכך חזק ועוצמתי.
היה דבר אחד שראיתי שאני
רוצה לדייק.
שאני לא אומר מספיק לאמא שלי
שאני אוהב אותה…
למחרת כבר תיקנתי את זה.
אנחנו כאן לזמן שאול.
קיבלנו מתנה –
החיים האלה, הגוף הזה…
אל תבזבזו את המתנה הזו,
כי היא זמנית…
תקשיבו לעצמכם.
מהם הדברים שבאמת חשובים ומהותיים
לכם ובחיים שלכם…
עמוק בתוככם אתם יודעים.
ואף אחד אחר לא יכול לדעת.
רק אתם יודעים.
אל תחיו חיים שאינם שלכם.
אל תחיו חיים מבוזבזים.
אל תעבירו את החיים סתם…
ואל תחכו שתגיעו לשלב האחרון של החיים האלה…
תחיו את החיים שלכם.
תחיו את מה שעמוק פנימה
אתם יודעים שנכון ומדוייק לכם.
תחיו את מה שהלב שלכם אומר לכם.
תחיו את מה שבאתם לחיות כאן…
רק אתם יודעים.
באהבה,
תומר (:
* הפוסט הזה נכתב במקור בשנת 2017.
הדברים נכונים גם להיום… (:
לרכישת הספר "לפגוש את אלוהים ברמזור" לחצו כאן (:
לקריאת המאמר "יש פתרון לחרדה!" לחצו כאן (: