אנחנו לא הגוף שלנו

אנחנו לא הגוף שלנו

חברים יקרים ושותפים לדרך!

לא כתבתי כאן זמן מה, עברתי תקופה של תהליכים פנימיים והייתי פחות פנוי לכתיבה. עכשיו חוזר במלוא המרץ…

והיום אני רוצה לכתוב על הגוף שלנו וההזדהות שלנו איתו.

לרוב האנשים הזדהות כמעט מוחלטת עם הגוף שלהם. כלומר, הם חושבים ומרגישים שהם עצמם והגוף שלהם זה היינו הך, כאילו אנו וגופנו הם אחד. דבר זה בא לידי ביטוי באופן הדיבור שלנו. כשיש לנו בעיה כלשהי בגוף שלנו אנו עשויים לומר שאנחנו מרגישים לא טוב. כשגופנו נפגע באופן כלשהו, בין אם זה משהו מינורי כמו מכה יבשה ובין אם פגיעה משמעותית יותר, כמו שבר, זה עשוי להשפיע באופן עוצמתי על מצב הרוח שלנו, לפעמים לאורך זמן, לפעמים עד כדי דיכאון ואפילו רצון למות! התרבות המודרנית-מערבית מגבירה את ההזדהות הזו עם הגוף, בגלל הסגידה הגדולה לגוף "יפה", מעוצב, רזה. המראה שלנו והגוף שלנו מהווים בתרבותנו חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו ומהדרך בה אנחנו תופשים את עצמנו.

אבל האם זו האמת? האם אנחנו באמת הגוף שלנו?

כשנותנים את הדעת לכך אנו מגיעים למסקנה הבלתי נמנעת שברור שאנו איננו הגוף שלנו. הגוף הוא חלק ממי שאנחנו, חלק חשוב אפילו, אך הוא לא אנחנו.

השאלה מי אנחנו, או "מי אני?" היא שאלה עמוקה ולא פשוטה כלל! למעשה, יש גישה שלמה של מדיטציות שכל עניינן בשאלה מי אני?  (Who am I?)   אני לא אכנס כאן לדיון מעמיק בסוגיה חשובה זו. ארשה לעצמי לעשות קיצור דרך ולהגיע ישר לשורה התחתונה: אנחנו מהות רוחנית, נשמה, מהות אנרגטית. והגוף הוא רק הכלי, המיכל, שבו נמצאת המהות הרוחנית שהיא בעצם מי שאנו. הגוף מאפשר לאותה מהות רוחנית אנרגטית להתבטא בעולם החומר ולהשפיע בעולם החומרי הארצי דרך עשייה חומרית. ויחד עם זאת עלינו לזכור שהגוף הינו רק הכלי לנשמה שלנו.

ההבנה שגופנו הינו כלי ואמצעי פעולה עבור המהות הרוחנית שלנו עשויה להביאנו למחשבה שלמעשה הגוף אינו חשוב ושניתן להזניחו. אולם זו תהיה מסקנה נמהרת ושגויה. הגוף שלנו חשוב. וכדאי מאוד לטפל בו כיאות ולתת לו את הטיפול המיטבי ביותר שאנו יכולים ואת התנאים הטובים ביותר בכדי שהוא יהיה בריא ומלא חיוניות ואנרגיה. זאת מכיוון שגוף לא בריא וחולה יפריע לנו להביא את הרוח שלנו לידי ביטוי. במובנים מסוימים גופנו הינו מקודש ועלינו להתייחס אליו ככזה. טיפול  נכון בגופנו הינו ביטו  של  אהבה. אהבה כלפי עצמנו ואהבה כלפי היקום שאנחנו הננו חלק ממנו.

עלינו ללמוד לעשות הפרדה בין מי שאנו לבין הגוף שלנו. וזה לא קל! לא קל כלל להתייחס לגופנו רק ככלי. בתרבות המערבית בה גדלנו ההזדהות שלנו עם הגוף היא כה חזקה ומושרשת שקשה לנו לשנות זאת. אני יודע זאת על בשרי. במשך שנים הושפעתי מאוד ממה שקורה לגוף שלי, במיוחד לאור הפציעה והשיתוק. קשיים גופניים כמו עצירות קשה וטחורים (שהיו מנת חלקי בגדול בשנים מסוימות), חולשה וחוסר אנרגיה, פציעה כזו או אחרת, היו משפיעים על מצבי הרגשי באופן מיידי וחזק. הגוף שלנו מזוהה עם האגו. והתרבות המערבית מאוד מחזקת את ההזדהות הזו, דרך אמצעי התקשורת ופרסומות, ועל ידי לחץ חברתי הקיים סביבנו כל הזמן.    

אני עצמי עברתי תהליך בתחום זה של הפרדת הגוף מהנפש בשנים האחרונות, אך רק לאחרונה הגעתי לתובנה עמוקה שהביאה לשינוי עמוק בתוכי.  היה זה בסדנת יומיים עם ביירון קייטי המדהימה, מפתחת שיטת "העבודה" ומחברת "לאהוב את מה שיש"   (הוצאת פראג). הגעתי לשם אחרי תקופה קשה עם הגוף, וממקום של עייפות גדולה מהצורך לטפל כל הזמן בגופי הפגוע, החל מהכנת התזונה הנכונה לי בשלב זה של חיי וכלה בנחיצות לעשות פעילות גופנית סדירה, אחרת הגוף מתדרדר במהירות בגלל הישיבה הרבה. במילים אחרות, נשבר לי הזין. רציתי שיהיה לי שקט עם הגוף ושתהיה קצת יציבות ואיזון ושייפתרו כל הבעיות הגופניות שעולות וצצות בשנה-שנתיים האחרונות.

כך באתי לסדנא, וכאשר נדרשה עבודת עומק בזוגות על עניין מציק כלשהו, הבאתי את הסוגיה הזו. תוך כדי העבודה עם גל שהייתה בת זוגתי לתרגיל, הלכה והתבהרה לי אמת אחרת. גיליתי כי למעשה אני לא רוצה שקט ויציבות בגוף! אלא שאני רוצה לחוש אותו ורוצה לקדם אותו ולהבריא אותו יותר ויותר. גיליתי שהשקט שאני מחפש, השקט האמיתי, נמצא בתוכי, באופן שבו אני מרגיש מול הגוף וענייניו. ותהליך העבודה הביא אותי לידיעה ותובנה עמוקה שהגוף הינו למעשה נפרד מהמהות האמיתית שלי, ממי שאני! חשתי זאת באופן מאוד מוחשי וחי. כתוצאה מכך השתרר שקט עמוק ורחב בתוכי. שקט שנשמר לאורך זמן. הייתה זו מסוג ההתנסויות שמשנות בנו משהו באופן בלתי הפיך. כמובן שעולה בי עדיין לפעמים קול התסכול הישן, אך הוא חלש וחיוור לעומת פעם, ומתפוגג מהר כאשר אני מזכיר לעצמי את האמת.

אחת הדרכים לעזור לעצמנו לעשות את ההפרדה הזו מול גופנו היא להתייחס אליו כאל חבר קרוב, או אח. כאשר חבר נמצא בקושי מסויים, אנחנו נעשה ככל יכולתנו לעזור לו ולתמוך בו, אך אנחנו לרוב לא ניפול וניסחף יחד איתו לקושי שלו, לא ניכנס לדכדוך עמוק, לא נאבד את האנרגיות שלנו והחיוניות שלנו. זה עשוי אולי להעציב אותנו במידת מה, אך ברור שתהיה הפרדה בינינו לבין מצבו של החבר. וכך נכון להתייחס לגוף. חבר למסע שלנו כאן על פני האדמה.

מקווה שתיקחו משהו מהדברים לחייכם שלכם.

שיהיו ימיכם מלאי אור ושמחה, ועשיה נכונה וזורמת…

באהבה

תומר (:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *