להמשיך למרות הקושי…

להמשיך למרות הקושי…

חברים וחברות יקרים-יקרות!  שותפים לדרך…

החיים הרי אינם פשוטים וקלים, לאף אחד מאיתנו…

בין אם זה לחצים יומיומיים איתם אנו מתמודדים ביום-יום,

ובין אם זה איזה תפנית או משבר שפתאום נחת עלינו משום מקום…

זה טיבם של החיים,

וגם אם נראה לנו שהחבר ההוא או החברה הזו – החיים שלהם דבש והם נראים לנו שמחים ומאושרים ושאין להם התמודדויות כמו שיש לנו – זו רק אשליה, כי אנחנו אף פעם לא יכולים באמת לדעת מה קורה בחייו של אותו חבר ומה מתרחש בתוך תוכה של אותה חברה…  הדשא של השכן תמיד נראה ירוק יותר…

אנחנו הרבה פעמים רוצים לעשות דברים מסויימים, אך לא מצליחים להביא את עצמנו לעשות אותם או להתמיד בהם.

זה קורה לכולנו.

אנחנו ממציאים אינסוף סיבות וסיפורים למה זה בסדר שלא נעשה את הדבר הזה עכשיו ונדחה אותו:  אנחנו עייפים מידי, אין לנו כוח, אין לנו חשק, זה לא ממש חשוב, ואפשר גם מחר או שבוע הבא, ומותר לי גם לנוח קצת אחרי יום עבודה…

ואנחנו עשויים אולי לנסות להילחם בקול הזה שמפתה אותנו שלא לעשות את הדבר הספציפי הזה, שהוא דווקא חשוב לנו – אך לרוב ללא הצלחה…  הוא חזק והוא משכנע…  וגם אם אנחנו מצליחים לעשות את מה שרצינו, אנחנו עושים את זה מתוך קושי ומתוך תחושת מאבק, ואנחנו מותשים כתוצאה מכך…

ואגב, זה נכון לא רק לדברים שאנחנו רוצים לעשות ולא כל כך מצליחים, אלא כמובן גם לדברים שאנחנו רוצים להפסיק לעשות, אך מוצאים את עצמנו ממשיכים לעשותם שוב ושוב, למרבה התסכול שלנו…

חשוב לומר שאין ממש צורך להבין למה אנחנו נוהגים כך ומאיפה בדיוק בעבר שלנו זה נובע, וברור שזה נובע מדברים שחווינו וספגנו בעברנו… וברור שזה בא ממקום פגוע כלשהו בתוכנו, מקום של פגיעה בדימוי העצמי שלנו, מקום של הרס עצמי… אך אין צורך להבין מה המקור המדוייק של זה בילדותינו. מספיק לדעת ולראות שזה מה שקורה כאן ועכשיו. ולדעת ולהגדיר לעצמנו מה אנחנו רוצים ולאן אנו רוצים להתקדם.

אז אני רוצה להציע לכם ולכן גישה אחרת לעניין.

במקום להיאבק עם הקולות המפתים האלה, פשוט לקבל אותם כמשהו שקיים בתוכנו, וללמוד להתעלם מהם…

במקום להיאבק בהם, לחבק אותם…  הרי הם באים מהילד הפגוע שלנו… ובהחלט מגיע לו חיבוק אוהב…

ולעשות למרות הקושי.

מה זאת אומרת לעשות למרות הקושי?

בכדי להסביר את הכוונה שלי, אשאל אתכם שאלה:

מהיכן בא הקושי?

ומה זה בכלל הקושי הזה?

לצורך עניינו כרגע, די לומר שהקושי שלנו הוא לא באמת קושי והוא לא באמת שלנו…  הקושי, כל קושי, מגיע מהמחשבות שעולות בנו, מהפטפוט הבלתי פוסק של המוח שלנו…  המוח שמייצר כל הזמן מחשבות, שרובן הגדול לא אנחנו בוחרים באופן מודע אלא הן תוצר אוטומטי של דפוסי מחשבה ישנים שלנו. ואם תתבוננו פנימה, תראו שאובייקטיבית אין כלל קושי, יש רק סיפור שאנו מספרים לעצמנו. אובייקטיבית, יש רק סיטואציה מסויימת. והקושי נובע מהפרשנות שאנחנו נותנים לסיטואציה…  לא ארחיב על כך כאן, היות וכבר כתבתי על כך בעבר, ואני אכניס בסוף הפוסט קישור למאמר ההוא.

ברגע שאנחנו מבינים שהקושי הוא לא יותר מאשר הפטפוט של המוח שלנו ואיזה סיפור שהוא מייצר (או שדפוסי המחשבה הישנים שלנו מייצרים) – אז אנחנו יכולים לתפוש מרחק מהסיפור הזה, ולהתבונן על כך קצת מרחוק…

ובמקום לנסות להיאבק בזה, אז פשוט להתבונן על זה ולהתייחס אל זה כמו אל רעש רקע, רעש שקיים שם ברקע.

ואז אנחנו יכולים ללמד את עצמנו לעשות את הדבר שאנחנו רוצים לעשות, למרות הרעש הזה ברקע, למרות הפטפוט הפנימי הזה בתוכנו…

פשוט לעשות…

ואתם תראו, שברגע שאתם מפסיקים להיאבק בזה, ופשוט מחליטים לעשות למרות הרעש רקע – הקושי מתפוגג ונעלם…

הפטפוט הפנימי שמספר סיפורים ומוצא סיבות למה לא לעשות אולי ימשיך שם ברקע, בתוכנו. אך מרגע שהחלטנו לעשות למרות זאת, הוא מאבד מהכוח שלו עלינו…

מובן שזה דורש שינוי בתפישה שלנו.

ומובן שזה דורש תרגול ואימון מסויים.

אך מרגע שהבנו את זה והתחלנו לעשות למרות הקושי,

נגלה שזה פועל כמו קסם…

אז אל תאבקו בקושי,

אל תנסו להכחיד אותו ושהוא לא יהיה,

וגם אל תנסו יותר מידי להבין מאיפה הוא בא…

פשוט תקבלו אותו כרעש רקע פנימי,

ותעשו את מה שאתם רוצים לעשות למרות ה "קושי",

כי למעשה אין באמת שום קושי,

זה הכל בראש… (:

באהבה,

תומר (:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *