לקום אתמול בבוקר
אנו מרבים לומר ולהתלונן שאין לנו זמן. ואכן הזמן אינו עוצר לרגע, רץ כל הזמן, יום חולף ביעף והשבוע מסתיים לפני שבכלל שמנו לב…
אולם למעשה הזמן הוא משהו שאנחנו יצרנו. לחיות מין הסתם אין תחושת זמן כמו שלנו: עדיין לא יצא לי לראות כלב או חתול עונדים שעון וממהרים להספיק על פי מחוגיו… חיות פשוט חיות את הרגע, את היום ביום ואת הלילה בלילה, את עונות השנה, ללא תכנונים והבנה מודעת לגבי מימד הזמן. זה אנחנו שהגדרנו כמה שעות יש בכל יום, כמה דקות בכל שעה. ואנחנו המצאנו את השעון, ולאורך ההיסטוריה האנושית פיתחנו ובנינו שעונים שימדדו במדוייק את השניות החולפות על פנינו… כמובן שיש בכך יתרונות גדולים ומרובים. הרי זה מאפשר לנו לתכנן את מעשינו ואת פועלינו לטווח הקצר והארוך. מושג הזמן מקנה לנו את היכולת לחקור ולהבין תהליכים שונים, הן בקנה מידה אסטרונומי והן בקנה מידה קטן בהרבה, כמו תהליכים כימיים או אטומיים. אפשר לומר בביטחה כי המצאת מושג הזמן ופיתוח השעון היו מבין ההמצאות שתרמו באופן משמעותי ביותר לאנושות והתפתחותה.
אך למושג הזמן שפיתחנו יש גם צדדים מכוערים יותר. כי הוא עלול להפוך ממשהו שאמור לשרת את צרכינו למשהו ששולט בנו. במיוחד בעידן המודרני והחיים המערביים הלחוצים אנחנו הפכנו במידה רבה להיות עבדים של השעון והזמן… אנחנו חיים חלק ניכר מהזמן ומחיינו הבוגרים בתחושת נרדפות, נרדפים על ידי הזמן החולף ואינו מפסיק לרגע… כל הזמן צריכים להספיק לעשות דברים, כל הזמן בתחושה שלא עשינו ולא הספקנו מספיק, והנה עוד יום חלף, ועוד שבוע, חודש, שנה… כאמור, למודעות שלנו לזמן יש צדדים חיוביים, כי הוא מאפשר לנו לתכנן את מעשינו וחיינו. אך כאשר אנו נהיים נשלטים על ידי הזמן יש לכך משמעויות שליליות והרסניות רבות. אנו מתוחים ולחוצים, פועלים בעיקר בחצי המוח השמאלי שלנו, החצי הרציונלי, המתכנן, הדואג… מערכת העצבים האוטונומית הסימפתטית פעילה ודומיננטית. ומצב תודעתי-פיזיולוגי זה גורם להיחלשות הגוף והנפש ולאורך זמן עשוי לגרום למחלות שונות.
אז מה עושים?
ראשית דבר, נהיים ערים ומודעים להיותנו עבדים של הזמן, ומודעות זו הינה המפתח להשתחרר משליטתו של הזמן עלינו. מובן שהשחרור יהיה תהליך ממושך הכרוך במאמץ ובהתמדה, מכיוון שמדובר בדפוסים ישנים ועמוקים הקשורים לפחדים שונים שלנו, ואשר מונעים, בסופו של דבר, מהאגו שלנו.
לא מזמן ראיתי סרט מקסים, "לקום אתמול בבוקר", שבאופן עקיף עוסק בסוגיה הזו בדיוק. שדרן טלויזיה נרגן ואגואיסטי ששמו פיל מגיע עם צוות הצילום לעיירה קטנה לסקר אירוע מקומי. הוא מת לסיים ולחזור משם, אך סופת שלגים גורמת להם להישאר בלילה בעיירה. אלא שבבוקר פיל מגלה לתדהמתו שהוא התעורר שוב לבוקר יום האתמול, והוא נאלץ לחיות שוב את אותו היום… כך קורה שוב ושוב, והוא חי את אותו יום מספר רב של פעמים. ורק הוא יודע על כך, כי כל שאר האנשים חיים את היום הזה כאילו בפעם הראשונה, כל פעם מחדש. הוא "נתקע" בזמן, כמו תקליט שרוט שחוזר שוב ושוב על אותו הקטע. בהתחלה פיל חושב שהשתגע, לאחר מכן הוא נכנס לדיכאון ומנסה להתאבד, אך תמיד חוזר ומתעורר שוב בבוקר הבא לאותו היום… אחר כך הוא מתמלא בכעס על מצבו, משתמש במצב להשיג כל מיני טובות הנאה אישיות ועם נשים. אך לאט לאט פיל עובר תהליך שינוי בו הוא נהיה אדם נוח ואוהב יותר. הוא מתחיל להשתמש בזמן שיש לו לדברים חיוביים. הוא לומד לנגן על פסנתר, מציל אנשים ממוות בהגיעו בדיוק בזמן הנכון למקום הנכון (הרי הוא יודע בדיוק מה עומד להתרחש והיכן, כי הדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב…). והוא אף מצליח, לאחר כשלונות רבים וכואבים, להשיג את אהבתה של המפיקה שלו, אך זאת רק לאחר שהוא מתמיד בכך ועושה שינוי פנימי בגישתו אל העולם.
הדבר היפה בסרט, מעבר לתהליך אותו עובר פיל, הוא מה קורה לנו ומה אנחנו יכולים להשיג כאשר אנו עושים את מה שאנו רוצים לעשות ללא קשר לזמן שיש לנו או לזמן שזה עשוי לקחת. כשאנו נוהגים כך, נוכל להשיג כל מה שנרצה, אם רק נתמיד. כי למעשה, גם אנו קמים כל יום לעוד יום, ל"אותו" היום, שוב ושוב. והדבר היחידי שמונע מאיתנו להתייחס לזה באופן פשוט כעוד יום מסדרה ארוכה מאוד של ימים, זה העובדה שאנו ערים לזמן שעובר ולכך שיום שעבר לא יחזור ושכל יום שעובר מקרב אותנו לסוף, למותנו ולסיום החיים. אם היינו יכולים לנטרל את הידיעה הזו, כמו שקורה לפיל בעל כורחו, היינו יכולים לנצל כל יום באופן מלא הרבה יותר. אם אנו רוצים ללמוד לנגן על פסנתר, קול פנימי יאמר לנו "מה הטעם, הרי יעברו שנים עד שאוכל לנגן באמת טוב…" אצל פיל, שהיה תקוע באותו היום ללא מוצא, לא היתה את הדילמה הזו, כי הזמן כאילו עצר מלכת, וזה איפשר לו להתחיל לעשות דברים שאחרת לא היה מנסה אפילו. אך הרי זה עניין פסיכולוגי לגמרי. זה עניין של שכנוע עצמי.
גנדי נהג לומר שכל לילה, בלכתו לישון, הוא מת, וכל בוקר הוא מקבל את חייו במתנה לעוד יום. וגם ביהדות מקובל שבשנתנו אנו מפקידים את נשמתנו בידי הבורא ומקבלים אותה מידיו בחזרה בבוקר יום המחרת. היה טוב אם כולנו היינו יכולים לנהוג כך, ולחיות כל יום כאילו היה יום חדש בפני עצמו, לחיות כל יום ויום בנפרד, לחיות כל יום במלואו… אתם יכולים להתכוונן לכך לפני השינה ותוך כדי ההרדמות, וגם ממש כשאתם מתעוררים בבוקר, עוד לפני שפתחתם את העיניים. אגב, הרגעים הללו שלפני ההרדמות בערב ולפני היקיצה בבוקר הם רגעים משמעותיים ביותר, אך על כך ארחיב בפעם אחרת…
אז שיהיה לכם יום מלא שמחה וזרימה, ותזכרו שכל יום הוא יום חדש הצופן בתוכו התחלה חדשה… (-:
באהבה,
תומר (:
מקסים !!!