שישי בבוקר. אני בחאן בארותיים הקסום, במדבר.
הגעתי אתמול, בצהרי יום חמישי, לגמרי לבד כאן בחאן. וכמו תמיד, לוקח כמה שעות להיכנס לשקט ולהתחבר. להתחבר פנימה, והחוצה, ליקום. ומרגע שזה קורה יש שחרור ומתחילה זרימה מופלאה.
קמתי בחמש וחצי, ובשש ועשרים התיישבתי בתנוחת לוטוס למדיטציה. בדרך כלל אני משתמש בשעון המעורר בסלולרי, צלצול עדין הדומה לצלצול קערה טיבטית, בכדי להודיע על סיום המדיטציה. אולם הפעם החלטתי שלא לכוון את הסלולרי. תחת זאת ביקשתי מהיקום שישלח לי אות כלשהו כשהשעה תהיה שבע.
נכנסתי למדיטציה, יושב כמו פסל, ללא ניע. לא זז כשמגרד בגוף וגם לא לגרש זבובים שמטיילים על פניי. כשיושבים כך במדיטציה, בתנוחת לוטוס זקופה (או חצי לוטוס, שזה ישיבה מזרחית), מאבדים די מהר את תחושת הגוף. הגוף מאבד את צורתו וגבולותיו והתודעה מתפשטת למרחבים… נכנסתי עמוק פנימה, ועדיין, הייתי בהקשבה שקטה גם החוצה. רוב צוות החאן עדיין ישן והיה שקט. שקט שלא קיים במרכז הארץ וביישובים. שקט מוחלט בו ניתן לשמוע את נשימת הטבע. כמו ציוצי הציפורים ומשק כנפיהם. עוד אתמול, בשקט שיש כאן, שמתי לב כי ניתן להבחין בין הציפורים השונות לפי צליל ומקצב משק הכנפיים במעופן. עכשיו הדבר התחדד לי.
ולפעמים פשוט היתה דממה.
הלכתי לאיבוד בנבכי הזמן. בדיוק כפי שאפשר ללכת לאיבוד במרחבים הפיזיים. לא היה לי מושג כמה זמן עבר ומה השעה…
מתישהו ציפור קראה מרחוק את קריאות הבוקר שלה, קצת בדומה לתרנגול. תהיתי אם זהו האות שביקשתי. עלתה בי תשובה שלא, אין זה האות. ידעתי כי עצם המחשבה האם זה האות מעידה כי זה לא. כשהוא יגיע, פשוט אדע זאת, אדע מבפנים, לא מהראש.
זמן מה לאחר מכן שמעתי את כל שלושת סוגי הציפורים שיש כאן בחאן – דרורים, זנבנים, ובולבולים – מקשקשים בו זמנית, וידעתי שזהו הסימן המבוקש. ובמקביל נשמע מהיכנשהו בחאן צליל מתכתי עדין, שדמה להפליא לצליל שלי בסלולרי, הצליל שמסמן לי את סיום המדיטציה… פתחתי לאיטי את עיני והסתכלתי מה השעה. היה 6:59…
הצליל המתכתי ההוא לא נשמע בכל מהלך המדיטציה וגם לא אחר כך…
ככה היקום עובד ופועל למעננו כאשר אנו בשקט פנימי ובזרימה ומחוברים.
באהבה,
תומר (: