מה תוקע אתכם…

מה הסלע שלכם ?

חברים וחברות יקרים-יקרות!  שותפים לדרך…

מה שלומכן ושלומכם היום?   

הרגע?   

כאן ועכשיו?

מה שלומכם כאן ועכשיו?

לא בדאגה על משהו שעדיין לא היה…

ולא בכאב או בכעס על עניין ששייך כבר לעבר…

אלא כאן, במקום הזה בו אתן-ם נמצאות עכשיו ממש,

ועכשיו, ממש ברגע הזה, עכשיו…

אז מה שלומכם כאן ועכשיו?

תחשבו על זה,

מה נותר אחרי שמנקים את כל הסיפורים שאנו סוחבים מהעבר,

ואחרי שאנו מסכימים לשחרר את כל התסריטים שאנו יוצרים לגבי העתיד…

מה נותר?

נותר דף חלק,

דף חלק עליו אתן ואתם יכולים למלא בכל מה שאתם רוצים ואתן רוצות… (;

הפוסט שאני עומד לכתוב היום הוא פוסט חזק !

אז היו מוכנים…

באפריל של שנת 2003 יצא ארון רולסטון (Aron Rolston) בן ה 35 לטייל לבדו בשמורה מדברית עצומה במדינת יוטה שבארה"ב. הוא עשה זאת אינספור פעמים קודם לכן, ולכאורה לא היה שום דבר שונה ביום הזה. הוא לא אמר לאף אחד לאן הוא הולך והיכן יטייל. כך נהג תמיד, וזה היה בסדר, עד היום…

בדרכו הוא פגש שתי בחורות צעירות, איתן בילה מספר שעות, ולאחר מכן המשיך בדרכו לבדו. בשעת צהריים הוא נכנס לקניון צר והחל לרדת בו. גם זאת עשה כבר עשרות פעמים, אך הפעם אירע דבר. סלע גדול עליו דרך בדרכו מטה – לא לפני שבדק אם הסלע יציב וחזק – השתחרר לפתע והחל להתדרדר למטה. וכך, שניהם מתדרדרים לתחתית הקניון, ארון והסלע. וכשהגיעו למטה, מגלה ארון שכף ידו תפוסה ולחוצה בין הסלע האימתני לקיר הקניון.

הוא מנסה לשחרר את ידו מכל כיוון אפשרי, אך לשווא. היד תפוסה ולמעשה די מחוצה בין סלע וקיר. הוא מנסה להזיז את הסלע. לשווא. הסלע גדול וכבד ותקוע היטב וחזק. הוא צועק לעזרה, צועק בכל כוחו. גם זה לשווא. אין אף אחד שישמע. השעות עוברות, השמש מנמיכה ושוקעת, והערב מגיע. לילה. שקט. קולות שונים של חיות מבליחים מידי פעם את חשכת הליל. פחד עולה בארון. הוא מתחיל לקלוט את המצב בו הוא נתון. מדבר רחב ידיים, אף אחד לא יודע איפה הוא, והוא תקוע עם יד מחוצה. מצב די מחורבן.

מתישהו מתחיל להתבהר, וקצת אחר כך מתחילה השמש לעלות שוב. חם. יש לו רק בקבוק מים אחד. הוא שותה קצת ואוכל משהו. וחוזר לניסיונותיו להזיז את הסלע. הוא מצליח ליצור מעין מנוף מאולתר עם חבל שהיה לו, ומנסה כך להרים את הסלע. אך הסלע בשלו, ולא זז. בשלב מסויים ארון מבין שהדרך היחידה שיוכל להיחלץ משם ולהציל את עצמו זה על ידי כך שיחתוך לעצמו את כף היד. רק כך יוכל להמשיך לחיות. לאחר שעיכל זאת, הוא מוציא את האולר שברשותו ושולף את הסכין עם שיניו. הוא מנסה לחתוך את ידו, רק בכדי לגלות שהסכין כהה לגמרי, ואפילו לו עושה חתך קטן בעורו…  ואז הוא גם מבין שאת העצם הוא לא יוכל לחתוך עם הסכין הזו…

הזמן עובר לאיטו…  אט אט הוא נכנע לגורלו…  יש אפילו איזו תחושת הקלה מוזרה: אז זהו, זה הסוף…  הוא נותר שם כבול לסלע חמישה וחצי ימים…  המים כבר אזלו לו זה מכבר…  הוא חלש ומצפה למותו הקרב…

אך דווקא אז קורה לו משהו.

משהו מתעורר בקרבו.

רוח לחימה.

לא! הוא לא מוכן למות ככה!

הוא יעשה מה שנדרש על מנת להיחלץ משם ולחיות!

הוא שם לב שבמנח יד מסויים הסלע מפעיל לחץ על העצם, ובתנועה חזקה הוא שובר את העצם. לאחר שקשר חוסם עורקים מאולתר הוא מתחיל לחתוך עם הסכין הכהה את השריר והגידים ביד. הכאבים איומים. אך ארון נחוש בהחלטתו לחיות. הוא בטראנס. מאומה לא יעצור אותו עכשיו…  לאחר שהצליח לנתק את עצמו מכף ידו התקועה (שכבר פיתחה זה מכבר נמק) הוא הולך לאורך הקניון עד שיוצא ממנו, מצליח לרדת מצוק גבוה עם החבל שברשותו, וקצת לאחר מכן פוגש מטיילים שנותנים לו מים ומזעיקים חילוץ. ארון חי כיום, וב- 2010 נעשה סרט על הסיפור שלו, שנקרא "127 שעות".

סיפור מרתק ומדהים!  (אגב, גם הסרט מעולה)

אך כל זה היה למעשה רק הקדמה למה שאני עומד לומר כעת.

עכשיו תסכלו על הסיפור של ארון והסלע כמטאפורה לחיים שלכם-שלכן.

לכולנו יש את "הסלע שלנו" שתוקע אותנו ומונע מאיתנו לעשות את הדברים שאנו רוצים לעשות, לחיות את החיים שאנו רוצים לחיות. הסלע יכול להיות הפחדים שלנו, האמונות שלנו, הרציה שלנו, הפחד שלא יאהבו אותנו אם באמת נעשה מה שאנו רוצים…

כל אחד והסלע שלו.

ארון נתפס על ידי סלע אמיתי ומוחשי, וכמעט שאיבד את חייו לאותו הסלע.

ואילו אנחנו מאבדים את חיינו לסלע דימיוני, מטאפורי.

סלע שכלל אינו קיים במציאות.

ואנו יכולים להעביר חיים שלמים תקועים על ידי אותו סלע דימיוני.

חיים שלמים עלולים להיות מפוספסים.

חיים שלא חייתם אותם כפי שבאמת אתם רוצים וחשים ואתם אמורים לחיות אותם.

כל אחת ואחד מאיתנו מגיע לכאן, לחיים האלה, עם איזה תיקון, צמיחה, ייעוד שהוא אמור ליצור וליישם במהלך חייו אלה.

בתוכנו עמוק אנו יודעים מהו הדבר הזה שאנו רוצים, שבאנו הנה לעשות.

והסלע הדימיוני הזה מעכב ומונע מאיתנו לחיות את מה שבאנו לחיות…

כמו ארון שכמעט איבד את חייו שם במדבר, צמוד לסלע – כך גם אנו יכולים לאבד את חיינו בכך שניתן לסלע ולפחד לשלוט בנו. ואז נחיה חיים סתמיים, כאשר אנו יודעים עמוק בתוכנו שאנו מפספסים, שאנו לא באמת חיים את חיינו…

ארון הצליח להיחלץ מהסלע ולהציל את חייו על ידי פעולה אמיצה, חזקה, ונחושה. פעולה שדרשה ממנו אומץ ונחישות גדולים ועמידה בכאב עצום. אך הוא הציל את עצמו.

האם אתה מוכן לפעול למען הצלת חייך?

האם את מוכנה לפעול למען הצלת עצמך?

ללא פעולה אמיצה וחזקה ונחישות והתמדה – החיים עלולים לחלוף ללא נגיעה במהות האמיתית שלהם…

ועכשיו זה הזמן!

לא מחר… לא בהזדמנות… לא שנה הבאה…

עכשיו!

כי החיים הם תמיד רק כאן ועכשיו.

ואנו לא יודעים כמה זמן נותר לנו, כמה ימים נותרו לנו.

וכל יום שעובר ככה סתם, מבלי לחיות את מה שבאתם לחיות – עובר ולא חוזר.

כל יום שעובר נשרף עוד גפרור מחפיסת הגפרורים של חייכם…

אז תתעוררו !!

שחררו את עצמכם מהסלע הדימיוני האוחז בכם,

והצילו את חייכם ואת עצמכם…

באהבה,

תומר (:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *