תשובות לשאלות 4 – שלושה סיפורי הצלחה !
חברים וחברות יקרים-יקרות! שותפים לדרך…
אני רוצה היום להמשיך בסדרת הפוסטים על הפחד, אך הפעם להביא לכם דווקא שלושה סיפורים של הצלחה, של אנשים שהתמודדו עם פחד ויכלו לו… (:
שלושת הסיפורים האלה, מעבר להשראה שהם נותנים, הם דוגמאות לפחדים מאוד נפוצים, ויש בהם הרבה מהמאפיינים של התמודדות עם פחדים. לכן בחרתי בהם.
מובן ששיניתי את השמות לשמירה על פרטיות.
1. תמר פחדה מזה כמה שנים לנהוג בכבישים מהירים ולמקומות שהיא אינה מכירה. מעבר לכך היא היתה נוהגת באופן חופשי וללא בעיה. מובן שהפחד הזה הגביל מאוד אותה ומנע ממנה לעשות כל מיני דברים שרצתה לעשות.
לפני כשבועיים, תמר רצתה מאוד לנסוע להיפגש עם אדם מסויים, אך אותו אדם מתגורר במקום אליו היא פחדה לנסוע… היות והיא קראה את הפוסטים שלי על הפחד, ויש לנו היכרות קודמת, היא סיפרה לי על כך. עזרתי לה לשנות את אופן ההסתכלות והחשיבה על הנהיגה לשם, והדרכתי אותה איך לעשות עבודה פנימית בדימיון על כך.
למחרת קיבלתי ממנה הודעה נרגשת שהיא התגברה על הפחד ושהנהיגה לשם עברה בקלות וללא כל חרדה.
אך הסיפור לא נגמר כאן. היה לתמר גם פחד גדול לנהוג בכביש 4 (כביש גהה), זאת מכיוון שפעם אחת היא התבלבלה והסתבכה שם עם הוייז (תוכנת הניווט) – ומאז היא נמנעת לעלות על כביש 4. דבר שבין היתר מנע ממנה למשל לבקר חברים מסויימים.
בעקבות ההצלחה שלה באותו היום, ובהמשך לדיבור שהיה לה איתי, היא החליטה לפרק את הפחד הזה ולהתגבר עליו. היא לקחה שיעור נהיגה אחד בו עלתה על כביש 4. המורה אמר לה שהיא נוהגת מצויין. ומאז הפחד השתחרר והיא נוהגת ללא שום קושי ועכבה, גם בכביש 4… (:
2. נורית, אשה נאה ומושכת בשנות החמישים לחייה, פחדה כל חייה ללבוש וללכת עם שמלה או חצאית. היא לבשה תמיד רק מכנסיים. נורית היתה בפגישות טיפוליות אצלי, ונושא הפחד הזה שלה עלה. אני עודדתי אותה לשבור את הפחד הזה ולהתגבר עליו אחת ולתמיד. אך נורית פחדה. והיא אחזה בפחד בחוזקה. עלו בה כל מיני "סיבות" מדוע אין שום צורך וסיבה שתלבש ושמלה… "זה בכלל לא הסגנון שלי", "אני לא מוצאת שמלה לטעמי" "אני מסתדרת טוב מאוד גם בלי שמלות" "זו תקופה לחוצה, אני אעשה את זה כשיירגע"… אך אני התעקשתי, כי ידעתי שאלה ניסיונות הפחד והאגו לשרוד ולהמשיך את השליטה בנורית, וגם כי אני יודע שכל הפחדים הם למעשה קשורים לפחד הגדול מכל: שלא יאהבו אותי, שיינטשו אותי.
לבסוף נורית הסכימה, ויום אחד העזה ולבשה והלכה עם שמלה! ותוך כדי היא חשה את פחד וחרדה, חשה אי נוחות גדולה, חשה חשופה. אך היא עשתה את זה.
אולם, כאן זה הסתיים, נכון לעכשיו לפחות. כי נורית החליטה לדחות את המשך העניין למועד מאוחר ולא ידוע… אז היתה כאן הצלחה רגעית, אך זה לא מספיק בכדי ממש למגר את הפחד. אמרתי לה והיא יודעת שבכדי לפרק לגמרי את הפחד והבושה עליה ללבוש שמלה/חצאית כל יום במשך תקופה, חודש – עד שתחוש נוח עם זה. ורק אז, כשתחוש לגמרי בנוח עם השמלה, תדע שהפחד התפוגג, ואז תוכל לבחור אם היא רוצה ללבוש שמלה או מכנסיים, אלא שעכשיו זה אכן יהיה מתוך בחירה ולא מהפחד. ועדיין, כדי לשמר את החופש שתשיג, כדאי שתמשיך מידי פעם ללבוש שמלה ולראות אם היא עדיין בנוח כך.
נורית פרצה את מחסום הפחד ועשתה דבר שמאוד הפחיד אותה, וזה הישג משמעותי. אך הוא חלקי וקצר מועד, עד שלא תמשיך את שהחלה… (:
3. בצהרי היום, בעודה הולכת עם נעלי עקב, דליה דרכה לא טוב ועקמה את כף רגלה. בערב כבר הקרסול כאב לה, למרות שלא היתה נפיחות ניכרת, והיה קשה לה ללכת. היא התקשרה לקופת חולים, ושם נאמר לה שהיא צריכה ללכת למיון ולעשות צילום רנטגן לרגל. היא העדיפה לנסות להקל על מצב הרגל בעצמה. אך הפחד חלחל… היא החלה לחשוש שמה נגרם נזק לרגל, ואולי בכל זאת היא צריכה ללכת לרופא ולצילום. ההליכה היתה קשה ומכאיבה מאוד.
בשלב זה היא יצרה איתי קשר. אני הסברתי לה והדרכתי אותה מה לעשות ואיך. הריפוי, אמרתי לה, דורש עשיה הן במישור הקונקרטי-חומרי-גופני, והן במישור המנטלי-שכלי-אנרגטי.
בגופני-חומרי אמרתי לה לשים על המקום הכואב שקית עם קרח עטופה במגבת. ואח"כ שתיקח כף-שתיים של כורכום, תערבב עם מעט מים כך שתתקבל מעין משחה, ותמרח את משחת הכורכום על הקרסול באיזור הפגוע, תכסה בשקית ניילון ובגרב. ותשאיר את זה ללילה.
אולם עבודת הריפוי האמיתית נמצאת למעשה במימד במנטלי-אנרגטי.
לדליה כבר היו בראשה גם מחשבות של תסריטים שליליים וגם כמובן תמונות בהן היא רואה את הרגל נפוחה וכואבת ואת עצמה מתקשה ללכת ונאלצת לשכב. הפחדים עלו ואיימו להשתלט. והיא גם התייחסה אל עצמה כמישהי שיש לה בעיה ברגל – שכבה עם רגל מורמת, נמנעה מללכת, וכו'…
הסברתי לה שהמחשבות שלנו ובמיוחד התמונות המנטליות שיש לנו בראש בדימיון – הן שקולות לכתובת שאנו מכניסים לתוכנת הניווט, הווייז. ושאם אלה המחשבות והתמונות שיש לה אז זה מין הסתם מה שיהיה… כך שעליה לשנות את החשיבה שלה, ולומר לעצמה "הכל בסדר", "הרגל בסדר ומחלימה, ובבוקר היא תהיה כבר לגמרי בריאה", "הגוף שלי חזק ויודע לרפא את עצמו"… ובנוסף גם לראות ולדמיין את הרגל בריאה וחזקה, כמו לפני המעידה ההיא, ואת עצמה הולכת כרגיל, ללא שום כאב. לדמיין את זה תוך כדי הרפיה קלה, וממש לראות ולחוש את זה בדמיונה. ואז הרגל תחלים.
דליה החלה לעשות זאת כבר במהלך השיחה שלנו, והמשיכה במהלך הערב והלילה. כבר מאוחר יותר בערב היא כתבה לי שהיא חשה הרבה יותר טוב ומצב הרגל השתפר מאוד. ובבוקר הרגל היתה כבר כמו חדשה…
בכדי להבריא את הרגל שלה, דליה היתה חייבת להתגבר על כל אותם פחדים שעלו בה לאחר המעידה ובעקבות השיחה עם האחות בקופת חולים. קל ליפול למלכודת הזו של להאמין לכל הפחדים והתסריטים השליליים שעולים בנו כשקורה לנו משהו כזה.
יש כמה מאפיינים שמשותפים לכל הצלחה בהתמודדות עם פחדים:
1. החלטה. ללא קבלת החלטה מאומה לא יזוז.
2. עשיה. גם ללא עשיה שום דבר לא ישתנה. חייבים לפעול לאחר שהחלטנו!
3. התמדה. לא מספיק להתגבר על הפחד פעם אחת. מרבית הפחדים הם עקשניים ואינם מוותרים בקלות. חייבים להמשיך לעשות את הדבר ממנו אנו פוחדים שוב ושוב…
4. נחישות. המוח והפחד ייצרו המוני סיבות מאוד משכנעות כדי למנוע ממכם להשתחרר מהפחד: אני עייף היום, זה לא כזה חשוב, יש לי דברים יותר דחופים, אני יכול להסתדר גם טוב מאוד ככה, ועוד ועוד… נחוצה נחישות לעמוד מול כל התירוצים האלה ולפעול בכל זאת.
תעיזו ותשחררו גם אתם ואתן את עצמכם מהפחדים שלכם ושלכן !
לחופש יש טעם נפלא… (:
באהבה,
תומר (:
