רכיבה כמדיטציה…
חברים וחברות יקרים, שותפים לדרך…!
היום בשבע בוקר יצאתי לרכיבה עם אופני הידיים, בפארק הירקון. הרכיבה עבורי היא סוג של מדיטציה. ותמיד, (טוב, כמעט תמיד… 😉 מתרחשים בזמן הרכיבה דברים מדהימים, עולות בי תובנות גבוהות, דברים מתחברים ומתבהרים, ועוד כהנה וכהנה…
מה זאת אומרת רוכב במדיטציה?
במהלך הרכיבה תשומת הלה שלי מופנית בעיקר לשלושה כיוונים: ראשית, אני כמובן מושקע בפעילות הגופנית. שנית, ואולי החשוב ביותר, אני מתבונן על עצמי מהצד, על מחשבותיי, על הדו-שיח הפנימי המתחולל בכולנו תמיד. בנוסף, תשומת הלב שלי מופנית גם לנשימה. בדיוק כפי שעושים בזמן מדיטציה.
הבוקר היו עננים תלויים בשמיים, ונראה היה שמזג האוויר עדיין לא החליט לאן פניו מועדות, להתבהרות או עננות. איך שהתחלתי התחיל גם הגשם, בהתחלה טיפות קלילות ואחר כך גשם גשם, אמנם לא חזק אך מספיק בכדי להרטיב אותי.
המחשבה הראשונה שקפצה לי במוח היתה "אוי, איזה באסה". אולם מיד, כמעט באופן אוטומטי, היא הוחלפה על ידי מחשבה אחרת "מגניב! איזה כייף, לרכב בגשם…". יחד עם המחשבה הזו עלה בי חיוך, גם בלב וגם על פניי.
וכך אני רוכב, גשם קל יורד עלי. התמונה היתה די חריגה: מעליי ומלפניי עננים כבדים של גשם, בעוד שמאחורי השמיים בהירים יחסית והשמש מאירה… שני מזגי-אוויר הפוכים בקירבה אינטימית שכזו, ואין לדעת מה יהיה בהמשך: עוד עננים וגשם, או התפזרות העננות והתחזקות השמש.
מתוך זרם התודעה שלי עלו מחשבות שהמצב הזה מייצג משהו בסיסי בחיים, שיש הרבה מצבים כאלה בחיים, ביום-יום, מצבים של חוסר וודאות. הריי זה חלק אינטגרלי מהחיים עצמם. אנחנו אמנם מנסים להיות בשליטה על מה שקורה לנו ובחיינו, ואנחנו במידה מסויימת אכן יכולים לשלוט בחיינו. אך תמיד יש גם מרווח של אי-וודאות בחיינו, תמיד נכנסים ומגיעים לחיינו גם דברים שלא רצינו ולא ביקשנו. זו מהותם של החיים. אנו חיים במובן מסויים בסוג של הכחשה, משלים את עצמנו שאנו יכולים לשלוט בכל מה שמתרחש בחיינו. בכל אופן, היינו רוצים לחשוב ולהאמין זה כך… אך האי-וודאות תמיד נוכחת, האירוע הבא נמצא תמיד מעבר לפינה…
והמחשבות שעולות בי אומרות לי לקבל את אי הוודאות הזו, גם עכשיו בנוגע למזג האוויר, וגם בכלל, בחיים. לקבל בידיים פתוחות, בשמחה. ולהיות בסקרנות והתלהבות לגבי מה צופן בחובו הרגע הבא, העתיד…
כשהגעתי לים, לנמל תל-אביב, כשבע וחצי קילומטר מאוחר יותר, ופניתי לאורך הים לכיוון יפו, גיליתי שיש רוח חזקה, חזקה, נגד כיוון הרכיבה שלי. רוח שכזו מאוד מקשה על ההתקדמות, ועבודת הפידול (בידיים, כמובן… 🙂 נעשית הרבה יותר קשה. ושוב קופצת לה אותה מחשבונת יש מאין "וואו, זה קשה". ושוב, היא מוחלפת מידית על ידי מחשבה חיובית, תומכת, מחזקת "וואו! זה חוויה לרכב ברוח כזאת! מזמן לא יצא לי לרכב ככה!".
אז אני רוכב לי לאיטי כשהרוח נושפת בי ועלי, ומגיע אחרי זמן מה ליפו, יורד לנמל יפו, ממשיך לטיילת של יפו. זה המסלול שאני עושה לאחרונה, הלוך-חזור כשלושים קילומטר. שלושים קילומטר של כייף.
כשאני מסתובב בכדי להתחיל בחזרה, עוברת בי מחשבה שהנה, עכשיו, הרוח תנשף בגבי והרכיבה תהיה קלה יותר. וגם הפעם היא מתחלפת לה במחשבות אחרות, שאומרות לי שמה שיהיה זה בסדר וסבבה, וגם אם הרוח בדיוק עכשיו תחליט להחליף כיוון ושוב לנשוף מולי – גם זה יהיה סבבה, גם מזה אהנה.
אחד הדברים שלאחרונה אני עושה בזמן הרכיבות זה לנשום. אה, כן, במילא הרי אנחנו נושמים, כל הזמן… אך אני מתכוון לנשום באופן מודע. נשימה מודעת. רוב הזמן אני נושם סוג של נשימה, נשימה מעגלית, טכניקת שלמדתי כאשר לקחתי קורס נגינה בדיג'רידו, אותו כלי נגינה אבורג'יני מדהים. אך מעבר לטכניקת הנשימה, הנשימה היא גם מודעת מבחינת תשומת הלב המושקעת בה. אני מודע לנשימה ומושקע בה תודעתית, ומכוון את הנשימה למטרות מסויימות. כמו למשל להכניס ולספוג את אנרגיית הצ'י, הפראנה, דרך הנשימות. נשימה מודעת הינה גם אמצעי נהדר לריפוי ושחרור תודעתי, ולאור העובדה שכל ריפוי בגוף מתחיל מריפוי תודעתי, אז הרי שהנשימה המודעת הינה גם כוח מרפא עוצמתי לגוף. תודות לנשימה באופן שכזה הרכיבה באופניים השתנתה לגמרי, בצורה מדהימה.
אני גם משתמש בנשימה בשביל לפוגג קשיים.
איך?
כשעולה קושי מסויים, אני פשוט נושם אל הקושי. זה יכול להיות קושי פיזי, גופני, וזה יכול להיות קושי מנטלי, רגשי. הרכיבה באופניים, כך גיליתי, זה מקום נפלא לפתח את היכולת הזו ולגלות את העוצמה הטמונה בגישה פשוטה זו.
מדוע?
חחח… כי בזמן הרכיבה עולים כל מיני קשיים, גם גופניים וגם מנטליים. למשל, הרבה פעמים במהלך רכיבה יש עייפות. בעבר הלא רחוק הייתי מפרש את העייפות כסימן לכך שאולי חסר לי אנרגיה ושכדאי שאוכל משהו מתוק (תמרים, בננה) להכניס קצת קלוריות לגוף. או שהייתי חושב שלא שתיתי מספיק ושהגוף חסר נוזלים. ועוד… אולם לאחרונה שחררתי את האמונות האלה (בתהליך מדהים עליו אכתוב באחד הפוסטים הקרובים), ועתה אני פשוט נושם אל הקושי.
מה זאת אומרת, נושם אל הקושי?
אני נושם אל העייפות ומתבונן על העייפות. וממשיך לפדל, ממשיך ברכיבה. אולי מוריד הילוך, אולי רוכב לאט יותר – אך ממשיך הרכיבה. זה עניין מהותי, להמשיך… אז אני ממשיך ותוך כדי מתבונן ונושם לתוך זה. וגם מדבר אל עצמי: "הכל בסדר, תמשיך בדרך, תמשיך לפדל, פשוט תמשיך הלאה. העיקר זה לנשום ולהמשיך". וכך אני ממשיך לרכב, עם הקושי, עם העייפות, מתקדם בדרך…
ואתם יודעים מה קורה?
העייפות והקושי פשוט מתפוגגים ונעלמים אחרי זמן מה. זה מדהים לראות את מתרחש! כי, חברים יקרים, הכל הרי זמני.
הכל!
גם הקושי הזה, יהיה אשר יהיה. ואם פשוט נמשיך בדרך, נמשיך במעשינו – ולא נשקע ונתבוסס בקושי ונזין אותו – הוא יתפוגג, ייעלם. תמיד!
הרכיבה, תודות לכך שאני רוכב במדיטציה, לימדה אותי המון על החיים, ופיתחה בי יכולות חשובות ונפלאות. זאת כי הרכיבה שקולה לחיים עצמם. היא כמו מראה, השתקפות של החיים. כל מיני קשיים שנתקלים בהם במהלך היום-יום בחיינו, עולים וצצים גם במהלך הרכיבה.
למעשה, זה נכון לגבי כל דבר שאנו עושים וכל דבר שקורה אותנו. הכל תלוי בזווית הראיה שלנו, באיך אנו תופשים ומפרשים דבר מסויים, במה שאנו אומרים לעצמנו על אותו עניין. אנו יכולים לבחור את אופן ההתייחסות שלנו ואת מה שאנו אומרים לעצמנו. אנו יכולים ללמוד לראות בכל התרחשות ודבר בחיינו כאתגר, כשיעור, כהזדמנות להתפתח ולצמוח. אנו יכולים ללמוד להתבונן על הקורה לנו בסקרנות ובחקרנות. ככה עושים ילדים, לפני שהמבוגרים "מקלקלים" להם את הסגולה הטבעית המופלאה ופשוטה הזו…
ראיתם איך ילד מגיב כשיורד גשם? הוא רק רוצה לשחק עם זה, לקפוץ בשלוליות, לשמוח עם הגשם. וההורים? הם כבר בדרך כלל סגורים לכך, הם מלאים בדאגות ובפחדים, אותם הם מעבירים לילדם הרך: תזהר, אתה תרטב… את תצטנני… הבגדים שלך יתלכלכו… (והגרוע מכל: אוף, אין לי כוח אליך…).
כילדים כולנו היינו כך.
בואו נחזור כולנו להיות עם אותה סקרנות והתלהבות ושמחה נטולת פחד שיש לילדים.
באהבה,
תומר (:
ממש מחזק ונותן הרבה כח. תודה רבה.
רפאל היקר והאהוב!
בשמחה ובאהבה!
שמח מאוד לשמוע שהמאמרים שלי מחזקים אותך ונותנים לך כוח… (:
באהבה, תומר (: