"בעפולה עילית נכנסנו, אני ושותפיי לדרך, לבסיס צבאי כלשהו, על מנת ליצור קשר עם בסיס-האם שלי, כדי לדווח על מיקומי ולקבל מידע באשר למיקום הטנקים. נאמר לי כי הטנקים אכן המשיכו בדרכם, ושהכול בסדר. שמח ומלא מרץ מחודש חזרתי לג'יפ להמשיך בדרכנו. לא ידעתי ולא חשתי אפילו לא אפס-קצה של תחושה כלשהי, שזאת תהיה הפעם האחרונה שאעמוד על רגליי באופן טבעי, שאהלך וארגיש את הקרקע מתחת לרגליי…
אלה הם דברים שבדרך כלל, ביום-יום, איננו שמים לב אליהם כלל. אנו עושים אותם באופן אוטומטי, מבלי לחוש את הפלא שבהם, מבלי להרהר לרגע איך יהיו החיים שלנו בלעדיהם. התנעתי ויצאנו מהבסיס להמשיך בדרכנו אל היעד, יעד אליו לא הגעתי לעולם."
תומר סברון פורש בפני הקורא יריעה מרתקת של סיפור-חיים באופן חי וקולח… סיפור של פציעה בעת שירותו הצבאי שהובילה לשיתוק והתמודדות בלתי-פוסקת במאבק על איכות חיים תקינה עד כמה שניתן בתוך כיסא הגלגלים, זאת מתוך אופטימיות ותקווה ותוך התחזקות מהקשיים.
ספר מרגש שמעצים את הקורא וממחיש בפניו בדוגמאות חיות את הקשר החזק וההדוק בין הגוף לנפש במסע החיים.