הולך לאיבוד

הולך לאיבוד…

חברים וחברות יקרים, שותפים לדרך…!

יש שני סוגים של פוסטים.

האחד יותר אינפורמטיבי, מלומד, רציונלי, והוא נותן ידע ואולי גם כלים, בעוד השני בא מהחוויה הגולמית עצמה, מעיין דיווח מהדרך. שניהם טובים, שניהם חשובים. היום אני רוצה לכתוב לכם על דברים שקורים אותי ועוברים עליי לאחרונה. אני מאמין שרבים מכם ומכן יימצאו אם עצמם בדברים אלה…

כבר תקופה, כחודשיים-שלושה, שאני נמצא בערפל.

ערפל תודעתי סמיך וחשוך. חש עצמי כאילו הלכתי לאיבוד, מנסה להיות בהיר וברור במחשבותיי, מנסה להיות מפוקס וממוקד בתוכי ובמעשיי. ולשווא. זה חזק ממני, חזק הרבה יותר ממני. מוחי היגע נע במעגלים סביב עצמו, ונראה שאין מוצא… אני רוצה לכתוב כל מיני דברים שאני יודע שהם חשובים ורוצים להיכתב, ולא מצליח. הכתיבה תקועה וחסומה. אני אמנם מתפקד לגמרי ועושה ופעיל, אך רק באותם דברים ש "צריך" לעשות: הטיפולים, הכנת אוכל ואכילתו, משפחה, וכו'… ומרגיש שאני עובר לי מיום ליום, מעביר את הימים ללא שום דבר משמעותי באמת שמתרחש (למרות שמיד מתקומם לו חלק ממני וצועק לו איי שם בתוכי על הטיפולים המשמעותיים ודברים אחרים בעליי משמעות שאני כן עושה).

ואני בו בזמן נמצא בשני מקומות. אני גם מבין ויודע שזה משהו שאני כניראה צריך לעבור, ומשתדל לקבל את זה שכך הם פני הדברים כרגע. ובמקביל אני גם מנסה בכל זאת למצוא דרך כן להיות יותר מפוקס וכן לכתוב ולהיות פרודקטיבי, כי לאיזשהו חלק שבי קשה עם העובדה שאני כל כך לא פרודקטיבי כבר כה הרבה זמן.

לפני מספר מים החלטתי שאתחיל אולי לכתוב "דפי בוקר". דפי בוקר זו טכניקה מהשיטה של ג'וליה קמרון, "דרך האומן", שנועדה לשחרר כל מיני חסימות ועכבות פנימיות ולשחרר את היצירתיות שבנו. בדפי הבוקר (אותם אמורים לכתוב… בבוקר 🙂 כותבים שניים-שלושה עמודי פוליו בכתיבה ספונטנית. אמורים פשוט לכתוב את רצף המחשבות עולות בנו. זה לא אמור להיות חכם, זה לא אמור להיות קוהרנטי. ולמעשה אנו לא אמורים לחזור ולהסתכל ולקרוא את זה.

אז שבוע שעבר אני יושב ומתחיל בכתיבת דפי הבוקר, כותב כל מה שבא ועולה לי. הכל. ולהפתעתי, לנגד עיני הולך ונכתבים דברים משמעותיים… זה כאמור לא אמור להיות כך, או לפחות זה לא הכרחי שיהיה כך. אך זה מה שיוצא ממני…

והחלטתי להביא את הדברים כלשונם, בדיוק כפי שנכתבו לי:

"התקיעות ממשיכה, הולך לאיבוד בתוך עצמי, מרגיש אבוד, מסתובב סביב עצמי, חג במעגלים, בוהה בחלל אל תוך עצמי, מתפקד אך רק מתפקד, כשבתוכי מין ריק וריקנות שכאלה. לא זכורה לי תקופה כזו של מין בלבול שכזה, מין חוסר פוקוס שמלווה בחוסר רצון ומוטיבציה. ואלמלא הטיפולים מה היה קורה? ועולה המחשבה, שנת שבתון חשבת לקחת…? אתה לא מצליח למלא ולהיות פרודקטיבי בזמן הפנוי שיש לך גם כיום, הולך לאיבוד בתוכו.אז מה תעשה עם שנה שלמה של פנאי… אתה עשוי למצוא את עצמך הולך לאיבוד ופשוט מורח את הזמן, מעביר שנה שלמה ללא כל מעש משמעותי. אך כמובן שזהו רק פחד. זה רק פחד, זו לא האמת.וגם מה שאני חווה עכשיו, הריקנות וההליכה לאיבוד האלה, גם הם משמעותיים בתוך התהליך הגדול שאני עובר… זה אמנם מפחיד, אך זה נקודתי, פסיק בתוך החיים, ועוד יותר פסיק בתוך העולם. ולאן זה מוביל אותי אני פשוט לא יודע. אין לי מושג. אך זה הריי מלוא המשמעות של להאמין בתהליך, של ה- לך לך הזה. השלך את עצמך ותן לחיים ולזרם לקחת אותך. ולאן שזה ייקח זה בסדר… זה מפחיד, זה מרגיש חוסר אונים, זה מרגיש חוסר אונים מוחלט. ואנחנו הריי התרגלנו להיות כל כך בשליטה… אך בעולם החיות ובטבע העצום והחכם אין את השליטה כפי שאנו מכירים אותה. בטבע הדברים בזרימה, החיות בזרימה הרמונית עם הסביבה, מגיבות בהתאם למה שבא, אך לא מתכננות כמונו ומנסות לשלוט בחיים ובייקום כפי שאנחנו בני האדם, ובמיוחד בעולם המערבי, בו המוח השמאלי על יכולותיו המצומצמות הוא השולט. אז המוח השמאלי שלי בתקופה זו נכנס לסוג של תרדמת, של שינה עמוקה, ואני מוצא את עצמי רק הווה, חווה, קיים. זה קשה וזה מבלבל, כי אני כה רגיל להיות שם, במוח השמאלי, במוח השמאלי, והריי ממנו באים ונובעים רוב הדברים המשמעותיים – הכתיבה למשל, עשיה ובניה לאורך זמן, קביעת יעדים והגעה אליהם… אך האמנם? האמנם? והנה הרי אני כותב כאן פשוט שופך את רצף המחשבות שלי, ובאופן מוזר מה שיוצא עושה הגיון, ויותר מכך, עושה טוב. אז האם המוח השמאלי אכן כה חשוב?? ואולי, אולי התקופה הזו באה בכדי שאלמד להיות יותר משוחרר, יותר במוח הימני, יותר בהוויה, בכאן ועכשיו…? ואני נזכר שהרי השנה הזו, שעבורי התחילה ב- 2.8, ביקשתי והתכווננתי להשתחרר. להשתחרר מכל אותן אמונות, פחדים, הרגלים שסוגרים ומצמצמים אותנו. ואכן זה מה שהתרחש ומתרחש, באופן גדול גם מתוך העשיה המודעת שלי. אך אולי ויתכן מאוד שגם מה שקורה לי עכשיו, שמאוד מבהיל ולא נוח לחלק אחד שלי, הוא חלק מאותו השחרור שביקשתי?! וואו! הדברים שנכתבים כאן הם חזקים.ומהיכן הם באים?אני לא חשבתי עליהם קודם לכן. הם פשוט זרמו מתוכי בגלל ששמתי לי למטרה כאן פשוט לכתוב את רצף המחשבות שעולה בי. ואכן אין לי שמץ מושג מהיכן הם באו כל המילים האלה והמשמעויות הנגזרות מהן.אבל מה אם אני רק מספר לעצמי סיפורים… סיפורים שהבלבול והערפל הזה הם חלק מהתהליך של השחרור שאני הזמנתי וביקשתי. מה אם באמת הלכתי לאיבוד?מה אם באמת אני נמצא בערפל כבד, ערפל תודעתי כבד? הרי זה בהחלט יכול להיות… אז איך אפשר לדעת?ואולי אי אפשר לדעת…?! אז עלי פשוט לקבל את זה. לקבל ככה זו התקופה הזו, לקבל שככה זה היום…והרי הכל זמני, והכל בר חלוף וחולף ועובר לו… אז גם זה. ומה שאולי הכי מקשה עלי זה הפחד, הפחד ממה שקורה ולאן שזה עשוי להוביל, אך זה הרי רק במחשבות ובסרטים שלי בתוכי. כי אין לדעת לאן זה מוביל. ושוב ההוראה שנתן אלוהים לאברהם, לך לך… ואין לדעת לאן מובילה הדרך. זה חלק ממהות החיים. אנו יכולים לתכנן ולשלוט בדברים מסויימים ולהצליח להביאם לחיינו – אך תמיד תמיד יהיו גם דברים שמגיעים אלינו ונכנסים לחיינו שלא רצינו ושלא הזמנו ושאנו חווים כקשים, מכאיבים, מפחידים. והרי אני יודע שדווקא הדברים האלה – כמו אותה תאונה שלי – הם אלה שמצמיחים אותנו. בהם ובתוכם נמצאות הזדמנויות הצמיחה הגדולות. אז יתכן וכניראה שגם בקושי הנוכחי והערפל הזה יש פוטנציאל אמיתי לצמיחה. עלי רק לשחרר את הפחד, לקבל את זה בשמחה ובשלווה. ופשוט להיות עם זה ובתוך זה. זה כמעט קשה לי להאמין איך זרם המילים כך שוצף ויוצא ממני, בעוד שכל התקופה האחרונה כל ניסיונותיי לכתוב עלו בתוהו… וזהו, סיימתי את שני העמודים…"

מקווה לכתוב לכם פה ושם מתוך הערפל השורר הזה…

שיהיו ימיכם ימים של קבלה ושמחה עם מה שיש ומה שמגיע ונכנס לחיינו,

ימים של ראיה נכונה את האמת הנמצאת מאחורי מסך האשליה בו אנו חיים בדרך כלל,

מסך אשליה שנוצר על ידי החושים שלנו, החשיבה הרציונלית שלנו, האמונות שלנו ושל החברה, והפחדים שלנו…

בחיבוק גדול ואוהב,

תומר (:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *