לאתגר את עצמנו ולפגוש את העוצמה שבתוכנו – 2
חברים וחברות יקרים-יקרות! שותפים לדרך…
אני רוצה להמשיך היום פוסט שכתבתי לא מזמן. על העוצמה הנמצאת בתוכנו אליה אנו יכולים להתחבר בכל רגע.
ואני אספר על שני אירועים בהם בחרתי להתחבר ולעורר את העוצמה הזו שבתוכי.
הראשון. שבוע שעבר צמתי ארבעה ימים. ארבעה ימים רק עם מים ותה צמחים, ללא סוכר כמובן. אני למוד צומות, ועשיתי כבר צומות רבים. למעשה, הצום הראשון שעשיתי, של שבוע, היה לפני כשש וחצי שנים, והתוצאות ממנו היו כה מדהימות, גם גופנית וגם רוחנית, שלאחר מכן עשיתי צום כל שלושה חודשים בערך. כך למשך כשלוש שנים. רוב הצומות היו של 5-7 ימים, אך היו גם ארוכים יותר. סדרת הצומות האלה, בצירוף שינויים תזונתיים שעשיתי, יצרו תהליך מתמשך ועמוק של ניקוי וריפוי, כמו למשל במערכת העיכול שלי שהתפקוד שלה היה פגוע לאורך השנים בגלל הפציעה שלי, ועכשיו הבריאה לחלוטין. למעשה, הגוף שלי מתפקד כיום באופן וברמה שונה לחלוטין מאיך שהיה לפני הצומות. אך הצומות לא הדבר עליו אני רוצה לדבר היום.
אז צמתי ארבעה ימים.
האם זה היה קל? לא…!
רוב הזמן חשתי רעב וחשק וגעגוע לאכול.
אולם הייתי נחוש. כי הגוף אותת לי שהגיע הזמן לעשות צום (כיום אני כבר לא עושה כה הרבה צומות, כי אין בכך צורך, אך אני כן מידי פעם צם למשך מספר ימים, כי זה מנקה ומחדש את הגוף).
אז למרות הקושי, המשכתי. עוד יום ועוד יום.
ובתוכי היה קול שאמר "את הצום הזה אני עושה לא משנה מה. אין מצב שאני מפסיק אותו לפני הזמן" וגם " אני חזק, ואני יכול לעשות את זה".
אז התבוננתי על כל התחושות של הרצון לאכול, ועל המחשבות שמידי פעם עלו בי, כמו "לא יקרה שום דבר אם תחזור לאכול" או "זה בסדר אם תפסיק את הצום" ו- "הגוף שלך צריך את האוכל…".
אז התבוננתי על כל הפטפוט הפנימי הזה שהמוח מייצר, ולא רבתי איתו, נתתי לו פשוט להיות, ועל כל משפט כזה שעלה השבתי לו אני משפט אחר של חוזק.
חשוב לי לומר ולהדגיש שאני כאמור למוד צומות, ומכיר היטב את הגוף שלי וכיצד הוא מתנהג בצומות, ומהם הסימנים שאומרים שצריך להפסיק את הצום. אני לא עושה דברים שיסכנו את הגוף ואת הבריאות הגופנית שלי. אך אני כן מאתגר את הגוף ואת עצמי, עד לגבולות מסויימים. אך תמיד עושה למען הרחבת הגבולות הידועים, תמיד חוקר מה עוד ניתן ואפשרי…
מרגע שהחלטתי שאני עושה צום, ההחלטה הזו היתה כמו מנעול שנועל. נועל בפני אפשרות אחרת, ומונע מכל הפטפוט הפנימי מלהשפיע ולמנוע ממני לעשות את מה שאני רוצה.
וכאן, במקום הזה של ההחלטה המוחלטת, מתחברים לעוצמה הזו, העוצמה הפנימית הקיימת בתוכנו.
זו עוצמה שמאפשרת לנו לעשות את הבלתי אפשרי לכאורה,
זו עוצמה למאפשרת לנו לעשות את מה שאנו רוצים,
וזו עוצמה שמפעילה בתוכנו כוח עצום.
הדוגמא השניה לקוחה מרכיבות האופניים שלי.
ביום שישי יצאתי לרכיבת אופניים. לרוב אני רוכב כשלושים ק"מ, אך היה עדיין מוקדם, חשתי מלא אנרגיות, והים היה סוער ומדהים ורציתי להמשיך עוד. אז החלטתי להמשיך עוד. בשמיים נראה היה שמתאספים עננים ועשוי אולי לרדת גשם. וזה העלה בי התלבטות אם אולי בכל זאת להתחיל לחזור. אך אז עלה בי אותו קול עמוק, קול שמחבר לאותה עוצמה אדירה שבתוכנו. קול שאמר בתוכי "לא משנה מה יבוא, לא משנה מה יקרה בדרכך, אתה מסוגל להתמודד איתו ולהתגבר עליו!!!". זה קול פנימי שמחבר לחוזק גדול. ידעה פנימית עמוקה שלא משנה מה יקרה, אני חזק ויכול לו!
אני יודע ובטוח שמרביתכם מכירים את הקול הזה.
כי הוא קיים ונמצא בכולנו.
רק צריך להתחבר אליו ולהקשיב לו.
אך עוד לא הגעתי לעניין המשמעותי בסיפור שלי (:
כשהתחלתי לחזור גיליתי שיש לי פנצ'ר באחד מהגלגלים האחוריים (באופניי הידיים יש גלגל אחד מקדימה ושניים מאחור). מהר מאוד יצא כל האוויר (מהגלגל, לא ממני…;). הרכיבה עם פנצ'ר היא הרבה יותר קשה, כי יש הרבה יותר חיכוך.
יכולתי לעצור ולטלפן לאחד המדריכים, ואז היו באים ומתקנים את הפנצ'ר. אך ידעתי שזה ייקח הרבה זמן, והגוף שלי יצא מהמומנטום בו הוא נמצא. אז החלטתי להמשיך הלאה. והייתי כבר אחרי שעתיים וחצי של רכיבה.
האם זה היה קל? לא…!
ממש לא!
זה היה קשה. קשה פיזית.
זה היה מאמץ גופני גדול.
אך זה מאמץ שבגוף.
אנחנו לא הגוף שלנו, והגוף שלנו הוא לא אנחנו.
אנחנו הרבה פעמים מתבלבלים ומזדהים עם הגוף שלנו כאילו הוא אנחנו, ואז כשיש קושי גופני אנחנו חווים את זה כאילו שהקושי הוא שלנו. אך הוא לא. הקושי הוא גופני נטו.
ותוך כדי הרכיבה המאומצת (והאיטית יחסית) התעוררה בי אותה עוצמה פנימית. הידיעה הזו בתוכי על החוזק הגדול שלי, ועל היכולת לעשות את זה, ולהתמודד עם הכל. זו ידיעה פנימית עמוקה חזקה וברורה.
בחירה באפשרות הקשה דווקא – מחזקת אותנו.
אין ספק שגם הגוף והשרירים שלי התחזקו נוכח הרכיבה המאומצת הזו. זה היה אימון טוב גופנית.
אך הדבר החשוב והמשמעותי שהתחזק היה אני!
כן, אני.
כל פעם שאנו בוחרים להתמודד עם דבר קשה ומאתגר – אנחנו יוצאים מחוזקים.
הגוף שלנו הוא כלי מדהים.
ודרכו אנו יכולים להתפתח ולהתחזק.
והוא מסוגל להרבה יותר ממה שאתם חושבים וממה שאתם מאפשרים לו.
וכשאנחנו מתחילים לבדוק למה הוא מסוגל, מתחילים לאתגר את עצמנו ואת הגוף שלנו – אנחנו מעוררים את אותה עוצמה פנימית, ואנחנו מחזקים את עצמנו.
דרך החקירה המתמדת שלי על הגוף ולמה הוא מסוגל, ודרך הרחבת הגבולות המתמשכת הזו – למדתי המון והתחזקתי המון.
ואני מתייחס לכך כמו אל משחק.
לא במובן השלילי, שאני לא מתייחס ברצינות לגוף שלי או לחיים.
אלא במובן החיובי, שאני משחק עם זה.
עם אחריות וזהירות מסויימת.
אני משחק אם זה, בודק וחוקר, מאתגר ומנסה.
ודרך כך אני גם מרחיב את גבולות האפשרי,
וגם מתחבר לאותה עוצמה פנימית.
נסו גם אתם.
נסו גם אתם לאתגר את עצמכם.
נסו לפרוץ גבולות קיימים.
כי הגבולות האלה הם רק בתוככם, בדימיון.
הם לא באמת קיימים, הם רק אמונות מגבילות.
ואם תהיו מוכנים לחקור ולבדוק אותם,
ולאתגר את עצמכם,
תגלו שהגבולות שלכם הולכים ומתרחבים,
ואיתם מתרחבים גם היכולות שלכם והחוזק הפנימי שלכם…
ואפשר וכדאי להתחיל היום.
כל כך קל לדחות למחר.
אך המחר תמיד נשאר מחר…
התייחסו לזה כמו כאל משחק.
וזה יוסיף עניין , התלהבות, תשוקה, חיות, שמחה, אנרגיות…
לחיים שלכם…
באהבה,
תומר (:
