איך איבדנו את עצמנו וכיצד למצוא את עצמנו מחדש…?!
חברים וחברות יקרים ויקרות! שותפים לדרך…
אנחנו נולדים כתינוקות בני יומם להורים שלא אנחנו בחרנו ולמשפחה ובארץ שגם אותם לא בחרנו. איך זה משפיע על מהלך חיינו?
נכון, ברמה הנשמתית הרי אנחנו הם שבחרנו והסכמנו לבוא לעולם הזה ולחיים האלה, בגוף הזה, ולהורים האלה ספציפית. וברמת הנשמה כמובן שלא במקרה בחרנו את ההורים האלה והמשפחה בה אליה אנו נולדים, כי הנשמה שלנו רוצה ובוחרת לעבור איזשהו תיקון ושיעור והתפתחות דווקא כתוצאה מהימצאותנו במשפחה המסויימת בה בחרנו להיוולד.
אולם ברמה החומרית, הקונקרטית, אנחנו לא בחרנו בכך, כמו שאנו איננו בוחרים כל מיני דברים שקורים לנו במהלך חיינו…
במאמר זה אגע בסוגיה חשובה: כיצד קורה בשנות חיינו הראשונות שאנו "שוכחים" מי ומה אנו באמת, ואנו מתרחקים מאוד מהגרעין של מי שאנו באמת, מהמהות הנשמתית ומהעצמי האמיתי שלנו.
מתרחקים מעצמנו כל כך עד כדי שאנו הופכים להיות מעין צל של עצמנו, ואנו עשויים לחיות חיים נטולי חיבור ממשי להוויה האמיתית שלנו ונטולי משמעות ממשית ועמוקה בחיים שלנו, חיים די ריקים וריקניים.
איך ולמה זה קורה??
נשים בצד לרגע את העובדה שכבר במהלך ההיריון אנו סופגים הרבה מאוד, ואת זה שאנו באים עם אי אלו דברים מגלגולים קודמים. ונאמר לצורך העניין שאנו נולדים כדף חלק. כלומר שאנו נולדים למעשה דף ריק ונקי שניתן לצייר ולכתוב עליו את כל שאנו רוצים. או באנלוגיה אחרת, כמו מחשב חדש שהוא נקי לגמרי מתוכנות, ואנו עכשיו יכולים להכניס בו איזה תוכנות שאנו רוצים ובוחרים.
אז אנו באים לעולם כמו דף חלק, או כמעט חלק.
אך האם אנו הם אלה שבוחרים מה ייכתב בדף החלק הזה, כלומר בנו??
לא. ממש לא!
כי כתינוקות וכילדים רכים אנו למעשה נתונים לגמרי לחסדי ההורים והמשפחה שלנו. והאופן שבו הם מתנהגים כלפינו, מדברים אלינו, ומתייחסים אלינו – הוא זה שייקבע מה "ייכתב" בנו ואלו "תוכנות" ייווצרו בתוכנו.
בכדי שתבינו עד כמה עמוק הדבר הזה, נלך רגע לתינוק הנולד, וליתר דיוק למוחו של התינוק הנולד. ומבלי להיכנס כאן לפרטים, אומר רק שבמהלך עשר השנים הראשונות של חיינו המוח נמצא במצב היפנוטי! הסיבה נעוצה בכך שהמוח בשנים אלו הינו עדיין לא מפותח ופועל בגלי-מוח איטיים. זאת בשונה מהמוח הבוגר, שנמצא רוב הזמן בגלי-מוח מהירים יחסית. והמוח הילדי ההיפנוטי פועל כמו מכשיר הקלטה: הוא מקליט פנימה כל מה שהוא שומע, רואה, וחווה. יש לכך הגיון ביולוגי-הישרדותי, מכיוון שהדבר מסייע לתינוק ללמוד את כללי ומנהגי המשפחה וההתרבות אליה נולד, ולהסתגל ולהתאים את עצמו אליהם בכדי שיוכל לשרוד ולחיות.
אולם המוח הילדי ההיפנוטי מקליט כל מה שמתרחש סביבו. הכל.
אז אם ההורים שלו מרבים לצעוק ולקלל, זה מה הוא "יקליט" לתוכו. ואם ההורים מרבים לכעוס על הילד ולומר לו למשל שיש לו שתי ידיים שמאליות – זה מה שהמוח יקליט… וכן הלאה… ילד שישמע את הוריו אומרים שוב ושוב שהעולם מסוכן ושהאנשים רק רוצים לנצל אותך, יקליט את המסר הזה.
ובמוח ההולך ומתפתח שלנו ילכו וייווצרו "תוכנות" לפי מה שהמוח קולט ומקליט. וככה נוצרות האמונות שלנו. האמונות שלנו על עצמנו, על האנשים שסביבנו, ועל העולם בו אנו חיים. והאמונות האלה, שנוצרו איי שם בילדות שלנו, נמצאות עמוק בתת-מודע. אלה האמונות הכי עמוקות וחזקות שלנו, ושלרוב אנו כלל איננו מודעים להן. והן למעשה שולטות בנו מתוך מעמקיי התת-מודע, ויוצרות חלק גדול מהמציאות בחיים שלנו.
וכאמור, האמונות האלה "הושתלו" לתוכנו בשנות הילדות ללא שהייתה לנו כל יכולת שליטה או בחירה בעניין…!
למעשה, זה חלק מאיך שנוצר בנו האגו. האגו שגורם לנו לחוש ולהאמין שאנו נפרדים מכל מה שסביבנו, ולכן גורם לנו לחיות מתוך פחד. בעוד שבמקור, כילדים רכים, כאשר האגו עדיין לא נוצר, אנו חווים את עצמנו כחלק אינטגרלי מהיקום, וחווים את האחדות הנמצאת בכל. אנו מאבדים את התחושה והחוויה הזו כשאנו גדלים והאגו נוצר ויחד איתו מתבססות בתת-מודע אותן אמונות שנצרבו לתוכו.
וחשוב להבין ולזכור, שלא אנו בחרנו את כל האמונות הילדיות העמוקות האלה. הן נוצרו ללא ידיעתנו ושלא מבחירתנו. ועכשיו הן מכתיבות לנו את האופן בו אנו מפרשים ותופשים את העולם והאנשים שסביבנו, את המחשבות שלנו, ואת ההתנהגויות שלנו…
וכך, אנו מאבדים את עצמנו במעבר מהילדות לבגרות. זה מתרחש בדרך כלל בגיל ההתבגרות, אך לעיתים כבר קודם. האגו נוצר, האמונות האלה נוצרו – ועכשיו אנו למעשה מנותקים ממי שאנו באמת.
ואז אנו מוצאים את עצמנו חיים חיים שהם רחוקים מאוד שהחיים שהיינו רוצים לחיות עמוק בתוכנו. אני עובדים בעבודה שאנו לא באמת רוצים ואוהבים רק כי "צריך" וכי אלה הנורמות החברתיות, וכי צריך להרוויח כסף על מנת להתקיים בעולם החומרי-קפיטליסטי בו אנו חיים, וצריך לדאוג לצרכי הילדים, וצריך לשלם את המשכנתא, ועוד ועוד…
ובתוכנו, עמוק בתוכנו – יש איזשהו הד לאני האמיתי הנשכח שלנו, למהות האמיתית שלנו. כי הרי לא באנו לכאן, לחיים האלה, על מנת לעבוד יום-יום מבוקר עד ערב על מנת לשלם על הרכב והבית שקנינו…
ובתוכנו קיים איזה ריק. תחושה עמומה אך עמוקה של חוסר משמעות, של אי שביעות רצון מאיך שאנו חיים את חיינו.
ואם לא נקשיב לקול העמוק, אז הנשמה שלנו תמצא דרכים לאותת לנו שמשהו אינו כשורה. זה יכול להיות ברמה הנפשית-מנטלית, כמו דיכאון או חרדה. וזה עשוי להיות במימד הגופני, כמו כאבי ראש, עייפות בלתי מוסברת, השמנה… ואם לא נקשיב לאיתותים האלה של הגוף-נשמה, אז יבואו איתותים חזקים יותר, בדמות דיכאון חזק יותר, או מחלה פיזית כלשהי שתפרוץ. וכל אלה הם בסך הכל ניסיונות הנשמה שלנו להעיר אותנו, שנתעורר ונתחיל לחיות את חיינו באופן נכון ויותר, עם עומק ומשמעות, ומתוך אהבה וחמלה, ולא מתוך פחד ולחץ.
אז איך אנו חוזרים אל עצמנו?
ואיך בכלל מתחילים למצוא מי אנחנו אחרי שנים של התעלמות ונתק מעצמנו?
על ידי שאלה אחת פשוטה שנשאל את עצמנו:
מה אנחנו באמת רוצים לעשות בחיים האלה?
ממה אנחנו נהנים?
מה עושה לנו טוב וממלא אותנו?
עמוק עמוק בתוכנו מה אנו כמהים לעשות?
והתשובה לשאלות האלה, אם היא תשובה אמיתית, תבוא תמיד ממקום של האחדות הנמצאת בכל, מאהבה…
זה ללכת עם הקריאה הפנימית הזו הנמצאת בכולנו.
כאשר תמצאו את הדבר שבאמת ממלא אתכם – אתם תדעו את זה, אתם תחושו בכך. תחושו באושר ושמחה עמוקים ורחבים. וזה שונה מאוד מהשמחה שיש לכם כאשר אתם קונים אוטו חדש או בגד חדש… האחד חיצוני וזמני ונובע מהחומרי ומהאגו, והשני נובע מאותו מקום עמוק ואינסופי של התחברות לאהבה ולאחד שאנחנו.
כאשר אתם שואלים את עצמכם את השאלה הזו – מה באמת חשוב לי בחיים האלו? – תנו לעצמכם זמן להיות עם השאלה. אל תצפו שהתשובה תבוא מיד. תנו לשאלה לרחף במרחבי התודעה, בתת-מודע שלכם, ובתת-מודע הקולקטיבי. אתם יכולים לעשות מדיטציה על השאלה… ותנו לתשובות להגיע, לעלות, כמו מעצמן… אל תאלצו את התשובות לבוא לפי הקצב שאתם רוצים, ואל תביאו את התשובות מהרציונל. אלא תנו להן לבוא בקצב שלהן ומעצמן. ואם תשאלו ותהדהדו את השאלה בתוככם, תלכו איתה, תשנו איתה – התשובות יגיעו… (:
ואז, כמובן, תדרשו לאומץ.
לאומץ ללכת אחרי אותה קריאה פנימית, אחרי הלב.
אך זה כבר למאמר אחר… (;
באהבה,
תומר (: