מיהו ומהו האגו הזה?
אגו – מהו וכיצד הוא מתפתח בנו.
חברים וחברות, יקרים ויקרות! שותפים לדרך…
לאור שאלות שעלו לאחרונה ממכם, אני מביא כאן הסבר על האגו, מהו האגו וכיצד הוא נוצר בנו.
זהו קטע מהספר השני שלי:
"להתעורר! מדריך רוחני-מעשי"
אז הנה הקטע מהספר:
מיהו ומהו האגו הזה?
"אני מדבר הרבה על האגו, אך מהו בכלל האגו הזה?
האגו הוא במידה מסוימת אנלוגי לנפש, והוא חלק מהכוחות הנפשיים הפועלים בתוכנו.
מצד אחד האגו הוא רק מושג, משהו דמיוני, ומצד שני האגו הוא ישות חיה וקיימת בתוכנו, אשר משפיעה באופן עמוק ומהותי על חיינו.
הנפש, כזכור, היא סך כל החוויות והמטענים שצברנו בגלגולנו זה ובגלגולים קודמים.
גם האגו נוצר במהלך חיינו.
מה שמניע את האגו הוא הרצון לחוות עונג ולהימנע מכאב.
הוא יגרום לנו לעשות דברים שיגרמו לו לחוש הנאה, גם אם מעשים אלה פוגעים בנו.
הוא יסית אותנו לאכול שוקולד, גלידה או עוגה כאשר אנו סובלים מעודף משקל, שממנו אנו רוצים להיפטר, לקיים רומן מהצד למרות שהדבר עלול לפגוע ואף להרוס את חיי הנישואים שלנו, או לרצות אחרים ולעשות דברים שאנחנו לאו דווקא באמת רוצים, רק על מנת שנחוש אהובים (כלומר, כדי שהאגו שלנו יחוש אהוב).
והוא יגרום לנו להימנע מדברים שהוא, האגו, חש ככאב.
למשל לא לספר את האמת, אם האמת תגרור בעקבותיה ביקורת או כעס מצד מישהו. או לא לגשת לבחורה שמוצאת חן בעינינו וליצור עימה קשר, כי "אנו" חוששים מדחייה. או להימנע מללמוד מה שאנחנו באמת רוצים בתוכנו בגלל פחד מכישלון.
האגו הוא ההפך מהמהות הרוחנית.
האגו חווה עצמו כישות נפרדת מהעולם הסובב אותו, ומכאן נגזר שהוא חש לבד בעולם, מרגיש תחרותיות, פחד, כעס, פגיעה ועלבון, בושה, עצב ודיכאון.
הוא חווה את העולם כמקום מנוכר ומסוכן, חש מאויים וחייב תמיד לעמוד על המשמר ולהגן על קיומו מפני הסביבה.
מהיכן הגיע האגו וכיצד הוא נוצר?
כתינוקות אנו מגיעים לעולם נטולי אגו.
אולי נכון יותר לומר שבאנו לעולם כמעט ללא אגו, כי הגיעו איתנו אי אלו שרידים מגלגולים קודמים. אך לצורך ההסבר בואו נאמר שהגענו לעולם דף חלק, ישות רוחנית בתוך גוף של תינוק.
ואכן, לתינוק בן יומו אין בושה, אין פחד, והוא לא משווה עצמו לאף אחד אחר. הוא גם לא נכנס לדיכאון או כועס. לכל היותר הוא בוכה כשהוא חש מצוקה גופנית כלשהי, למשל רעב, קור או בגד שלוחץ.
אז איך מתחיל להיווצר האגו?
אפשר לומר שהאגו של התינוק הוא תוצר של האגו של הוריו. כשהתינוק גדל מעט, הוא ממהר ללמוד שיש מעשים אשר יזכו אותו בתשומת לב חיובית – חיבוק, חיוך, ממתק, דיבור בטון נעים. ויש התנהגויות שיגרמו לתגובה שלילית ומכאיבה מאמא ואבא: פנים זועפות, צעקות וכעס, עונש או אולי אף מכה קלילה או כבדה.
הוא מתחיל לקשר בתוכו תחושה נעימה עם התנהגויות מסוימות ותחושת כאב עם התנהגויות אחרות.
תגובות אלה של הוריו (וגם של אחיו, סבו וסבתו ודמויות נוספות שמקיפות אותו) נובעות מהאגו שלהם, מהצרכים שלהם, מחוסר הסבלנות שלהם לילדם הרך.
בעולם אידיאלי ההורים הם נטולי אגו במובנים השליליים שלו ושולטים בתגובותיהם לילדיהם. הם מקיפים את ילדם ברוך, במגע ובאהבה, המקנים לו תחושת ביטחון, קירבה ושייכות, הרגשה שהוא אהוב ורצוי. הם, כמובן, שמים לו גבולות כשצריך, אך יודעים לעשות זאת עם אהבה, רוך וסבלנות.
אולם עולמנו עדיין אינו עולם אידיאלי. דונלד ויניקוט, הפסיכואנליטיקאי הבריטי, הוליד את המושג "האמא הטובה דיה" (The good enough mother), מתוך הבנה שלא יכולה להיות אמא מושלמת.
התינוק הוא חסר אונים לחלוטין ותלוי לגמרי בהוריו לצורך קיומו, וכך הוא נותר במשך שנותיו הראשונות. לכן, כאשר אמו או אביו כועסים וצועקים עליו הוא חש פחד, ולא סתם פחד, אלא את הפחד העמוק מכל הפחדים – פחד קיומי, פחד מוות.
כשהורה אומר לילד רך אמירה כביכול תמימה ושגרתית דוגמת "אוף, נמאס לי ממך, אין לי כוח אליך" או "בא לי לעוף מפה ולא לחזור" או "אם תתנהג ככה אני אוציא אותך החוצה!" או "כאן בבית הזה לא יהיו התנהגויות כאלה, מי שיתנהג כך לא יהיה כאן" – הילד מפרש זאת עמוק בתוכו כסכנה קיומית לחייו.
בכל האמירות האלה יש איום נטישה. ונטישה משמעותה אחת עבור התינוק/הילד הרך – מוות.
כך זה אצל כל היונקים. אלא שאמא דובה או אמא אווזה לא יעבירו מסר כזה לגוזלים שלהן.
אותו ויניקוט טבע גם את המונח "Maternal preoccupation" כדי לציין שאצל האם היולדת מתחוללים שינויים הורמונליים, פיזיולוגיים ופסיכולוגיים המשפיעים עליה וגורמים לה להפנות את מרב כוחותיה ומשאביה לצאצאיה הרכים כדי להגדיל את סיכויי ההישרדות שלהם (זהו שריד של תקופות קדומות יותר שבהן האדם היה חי קרוב יותר לטבע וסכנות רבות איימו על חייהם של היילודים הרכים, בעוד בקיום המודרני שלנו מרבית הסכנות האלה אינן קיימות.) שינויים אלה מתחוללים הן אצל חיות והן בקרב נשים לקראת הלידה.
אולם אצל האדם התפתח כאמור אותו אגו שמפריע ומשבש את המנגנון הטבעי היפהפה הזה.
האגו מייצר כל הזמן מחשבות שקשה להתעלם מהן, מחשבות שגורמות לאם הטרייה לסטות מדרכו של הטבע. קולות דוגמת "אני מפספסת הזדמנות להתקדם בקריירה שלי" או "אוף, איך אני נראית, אני חייבת לרזות" או "התינוק הזה גוזל לי את כל הזמן החופשי שלי" או "למה אבא שלו בכלל לא עושה שום דבר" וכולי.
וכך, הילד חש שוב ושוב את אותו פחד עמום אך משתק. מבחינתו הוא חווה נטישה באותם רגעים, גם אם זו לא התבצעה בפועל. אין ילד שלא חווה זאת במהלך שנותיו הראשונות. מובן שיש בני מזל שזכו להורים מאוזנים יותר רגשית וחוו זאת פחות, ויש כאלה שקיבלו מנה גדולה יותר של חוויה ראשונית זו.
נכון גם שחלקנו נולדנו עם יותר רגישות ואחרים עם יותר עמידות רגשית, אך כולנו חווינו זאת באופן כלשהו.
הילד לומד ומפנים שהעולם שבו הוא חי הוא עולם חסר ביטחון, עולם מסוכן שבו הוא חייב להישמע לכללים מסוימים אם ברצונו לשרוד.
וכך נולד האגו.
האגו שחווה בדיוק באופן כזה את העולם, עולם מסוכן, שבו התינוק עומד לבדו מול הכול, נאבק לצורך קיומו. הילד מתפתח, ואיתו מתפתח האגו.
חשוב להבין שהאגו בא ונוצר על מנת להגן על הילד.
האגו מסייע לילד להתאים את עצמו לסביבה שבה הוא גדל, כלומר להוריו. כאשר ילד גדל עם הורה "קריזיונר" שעשוי להתפרץ ללא התראה, הוא לומד ללכת על ביצים, להקטין את נוכחותו למינימום כדי לא לעורר פתאום את זעמו של אותו הורה. או שהוא לומד, בדרך הקשה, שעליו לשתוק בזמן האוכל אחרת יחטוף, ועוד ועוד. כמספר פתיתי השלג כך מספר הווריאציות האפשריות של מה שהילד עשוי לספוג ולהפנים.
העניין הוא שהפנמות אלה שהגנו עליו בילדותו הופכות להיות חלק בלתי נפרד מזהותו ונותרות בתוכו גם כאשר הוא גדל וכבר אין בהן צורך. ודרך הפריזמה הזו, של ההפנמות האלה והאגו, הילד שהתבגר מתבונן ומבין את העולם שסביבו.
ומהאגו הזה נובעים כל הקשיים הנפשיים. זה האגו שחש לא אהוב ושנזקק לרצות על מנת לחוש שאוהבים אותו, וזה האגו שנעלב, עצוב, כועס, מודאג, פוחד, מתבייש, מאשים, תוקפני וכולי.
חשוב לציין כי לאגו יש גם חלקים חיוביים.
האגו הוא זה שדוחף אותנו קדימה, ומזין את הרצון והדחף שלנו להתפתח ולצמוח. שכן אם היינו נטולי אגו לחלוטין מלכתחילה, לא היה דבר שיגרום לנו לקדם ולפתח את עצמנו. היינו אז כמו עלה הצף בזרם הנהר. כך שיש באגו גם מהות חשובה וחיונית.
אולם אנו צריכים להיזהר, כי החלקים השליליים של האגו הם מתוחכמים מאוד, ויכולים בקלות להתחפש למניעים כביכול חיוביים ו"נטולי אגו". גם תהליך רוחני שמישהו עובר עשוי להיות נגוע בהרבה אגו בתחפושת רוחנית.
לכן תהליך הזיהוי של האגו ונטרולו, ובתוך כך עידונו והשארת רק אותו חלק נקי וטהור המניע אותנו קדימה, הוא תהליך ממושך ומפותל ואינו קל כלל."
עד כאן הפרק מהספר.
לקריאת פרק ההמשך על גורל וקארמה – מהם ומה ההבדלים ביניהם לחצו כאן.
באהבה,
תומר (:
* * * * *
- לרכישת הספרים שלי לחצו כאן (:
- לקריאת המאמר "הכל ידוע מראש והרשות נתונה – הזווית המדעית" לחצו כאן (:
