נצנצים באוויר

נצנצים באוויר…

חברות וחברים יקרות ויקרים!  שותפים לדרך…,

מה שלומכן ושלומכם?

אני רוצה היום לשתף אתכם ואתכן במשהו שקרה לי לפני זמן-מה. למעשה זה לא קרה לי, אלא יותר נכון קרה בי, וזה מהווה חלק, צעד, בהתפתחות שאני עובר ומעביר את עצמי, בשנים האחרונות במיוחד. תיכף תבינו… (;

לפני כשנה וחצי המשקפיים אותם הרכבתי היו כבר מאוד שרוטות והיה צריך להחליף את העדשות. אלה משקפיים לראיה מרחוק, עם מספר יחסית נמוך. הייתי מרכיב אותם בעיקר מחוץ לבית, ובבית הייתי בלעדיהם. יש לי משקפיים בערך מאז שאני זוכר את עצמי, איי שם בגיל העשרה…

ואז, מבלי כלל לתכנן את זה, התקבלה בי החלטה. החלטתי שאני לא מחליף את העדשות ומפסיק ללכת עם משקפיים.

מה הביא להחלטה הזו? היו כמה סיבות, אך שתיים עיקריות היו ששאפתי עוד לפני כן ללכת איתם כמה שפחות, וגם כי בתוכי ידעתי שניתן לרפא את הראיה ושאולי אם אוריד אותם לגמרי זה יסייע בתיקון הראיה. וגם, במסע הזה של השחרור שלי מעוד ועוד אמונות ופחדים ובכלל דברים שמגבילים ומצמצמים אותי ואת דרגת החופש שלי, היה בי רצון להשתחרר גם מהמשקפיים. וככה, יום אחד תקעתי את המשקפיים בתא גדול במכונית, ומאז לא חזרתי להרכיב אותם.

וקצת אחרי זה התרחש משהו מעניין. מעניין וקסום.

בוקר אחד שכבתי לי במיטה, אחרי שכבר התעוררתי אך לפני שקפצתי מהמיטה, והתבוננתי מהחלון החוצה, לשמיים. אני אוהב להתבונן בשמיים מוקדם בבוקר, בשמיים של היום החדש שמתחיל…  ובעודי מתבונן, אפשרתי למבט שלי להיות לא מפוקס, לצאת מפוקוס, להיות מטושטש. אני עושה את זה הרבה, כי זו דרך מצויינת להיכנס להרפיה ולטראנס היפנוטי.

ופתאום, יש מאין, הופיעו בשמיים מעין נצנצים זוהרים!  נקודות זוהרות שנעו במסלולים אקראיים ואז התפוגגו ונעלמו. היו נצנצים חיוורים יותר והיו חזקים וזוהרים יותר. אף פעם לא ראיתי משהו כזה בשמיים, באור. התבוננתי מוקסם ומלא פליאה.

"מה זה? מה אני רואה כאן??" עלו בי שאלות…

בחודש-חודשיים הבאים הייתי כל בוקר בוהה בשמיים ולרוב תוך שניות ספורות הייתי רואה את הזהרורים האלה. כמו נקודות אור שובבות… היו בקרים שראיתי יותר מהם, והיו בקרים שראיתי ממש מעט או בכלל לא. לא ידעתי אם השוני נובע ממני או שיש באמת שינוי בכמות שלהם בימים שונים. באותה תקופה משהו בי כאילו לא לגמרי האמין למראה עיניו, וכל בוקר הייתי "צריך" הוכחה שהנצנצים האלה עדיין שם… (;

וניסיתי גם לנסות לראות אותם במהלך היום, בכל מיני הזדמנויות. לפעמים הצלחתי ולפעמים פחות. שמתי לב שהכי קל היה לי לראות אותם בשעת בוקר מוקדמת, כחצי שעה אחרי יציאת השמש.

היום, שנה וחצי אחרי, אני רואה אותם יותר ויותר, ובדרך כלל רק צריך להפנות את מבטי לשמיים, הכי טוב בניצב לכיוון השמש, כלומר שהשמש בצדי, ואני רואה אותם. עדיין יש ימים שיש המון ויש ימים שיש מעט.

במקביל להופעת הזהרורים האלה התרחש עוד שינוי מופלא בראיה שלי. התחלתי לראות מעין זוהר מהעצים. זו לא הילה, אלא כאילו העלווה עצמה של העץ בוהקת וזוהרת. יש סוגי עצים שבהם אני רואה את זה ממש חזק, ויש סוגים שאני לא רואה את זה כלל. וזה פשוט מדהים! כאילו שהעולם השתנה פתאום למול עיני… כאילו שהעצים התעוררו לחיים… זה כמו לעבור מטלוויזיה שחור-לבן לטלוויזיה צבעונית…  זה היה – ועדיין – מדהים, יפיפה, מלא הוד והדר!!  לפעמים אני נוסע איפשהו, והעצים מסביב כל כך זוהרים, שאני הולך כמו מהופנט מהיופי המופלא הזה, כשבתוכי יש מין קריאת "וואו…!!!" שכזאת…

גם הנצנצים וגם הזוהר הזה של העצים הלכו והתעצמו במהלך הזמן, וזה ממשיך להיות יותר ויותר. אני למעשה כבר לא כל כך זוכר איך ראיתי את העצים והעולם לפני כן…

מהם הנצנצים האלה?

באינטואיציה ובהבנה שלי, אלה חלקיקי אנרגיה, אולי אלה הפוטונים, שהם חבילות האנרגיה הקטנטנות של האור. וממש הרגע, בעודי כותב את הדברים, עולה בי תובנה שאולי המבט שלי הוא שמוציא את האור מהדואליות המובנית שלו – מצורתו כגל-חלקיק, כחבילת אנרגיה שהיא רק פוטנציאל – להתממשות או כגל או כחלקיק. ואולי המבט שלי גורם להתממשותו כחלקיק, ואת החלקיק הזה אני רואה לרגע קט, עד שהוא מתפוגג ונעלם…  הרי אחד הניסיונות הקלסיים בפיזיקת הקוואנטים מראה איך כוונת עורך הניסוי משפיעה על האור והאם האור יתממש כגל או כחלקיק. ואולי זה מה שאני רואה ועד לו…?

ועוד שאלה שעלתה בי, האם יש עוד אנשים שרואים את זה, שרואים את הנצנצים האלה בשמיים?

רוב האנשים להם סיפרתי על הנצנצים האלה לא ידעו על מה אני מדבר… אך יש שני חברים יקרים שסיפרו לי שהם רואים אותם גם, ויש עוד חברה יקרה שניסתה ופעם אחת הצליחה לראות אותם. אז אני יודע שזה לא רק איזו הזיה שלי… (;

האם מישהו או מישהי מהקוראים רואה אותם, את הנצנצים הזוהרים האלה??  אם כן, אשמח לדעת…

ואתם, ואתן, יכולים לנסות ולבהות בשמיים, במיוחד בשעות הבוקר, לתת למבט לצאת מפוקוס ולהיות מטושטש, ולחכות כך דקה-שתיים – ומי יודע, אולי תראו אותם גם אתם, את הנצנצים הזוהרים האלה…

אני אוהב מידי פעם להתבונן בשמיים לראות אותם, את הנצנצים האלה, שבעיני הם נתפשים כמו ילדים שובבים, קופצים לכל מיני כיוונים ואז נעלמים…

אני אוהב לראות אותם כי הם מזכירים לי כמה מעט אנו רואים בעיננו וחושינו ממה שקיים בעולם הזה, ממה שקיים ממש מול האף שלנו אך אנו איננו יכולים לראות אותו או לחוש בו.

ואני אוהב להתבונן בהם כי הם מזכירים לי גם עד כמה העולם שלנו אדיר ומופלא… ומחזירים אותי לפרופורציות ולענווה…

אני אוהב להתבונן בהם כי הם מזכירים לי שהכל זה אנרגיה, גם אנחנו.

והם מזכירים לי להודות על היקום והקיום המופלאים האלה כאן…

אכן עולם מופלא ומלא הוד !!

לפעמים, דווקא כאשר אנו מפסיקים לנסות,

כשאנו מרפים ומשחררים,

מאפשרים לעצמנו לצאת מפוקוס,

לצאת מהידוע והברור,

ללא-ידוע והלא מובן,

למעורפל ומטושטש,

דווקא שם עשוי להיפתח בנו משהו,

דווקא אז אנחנו עשויים להתחיל לראות…

לפעמים…

תנו לעצמכם להיות בלא-ידוע, באי-ודאות,

ואפילו בבלבול,

חבקו אותם לקירבכם,

וגלו אלו מתנות הם צופנים בתוכם עבורכם… (:

באהבה,

תומר (:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *