הומלס על הדרך

הומלס על הדרך…

חברים וחברות יקרים, אחים לדרך…!

אני רוצה לשתף אתכם-אתכן במשהו מרגש שאירע לי היום בבוקר.

רכבתי להנאתי באופניי הידיים, הגעתי לנמל ופניתי דרומה לכיוון יפו.  קצת אחרי חוף מציצים עברתי ליד אדם שעמד בצד הדרך והושיט ידו בתחינה. הוא היה כהה עור, ונראה אולי כמו אחד מהפליטים הרבים שמגיעים אלינו מיבשת אפריקה. הייתי בשוונג של רכיבה וכשחלפתי על פניו הבטתי בעיניו. מבטנו נפגשו ואני כמו אמרתי לו, אני לא יכול עכשיו, וגם אין לי מה לתת לך עליי.

בשנים האחרונות אימצתי מנהג לשמור איתי דבר מאכל כלשהו – תפוח, בננה, תמרים, אגוזים – וכאשר מישהו מבקש ממני כסף, ברמזורים וכו', אני מציע לו משהו לאכול. אני מעדיף שלא לתת כסף, כדי שלא יילך לסיגריות, סמים, וכו'…  אך דווקא היום לא היה איתי שום דבר מאכל שיכולתי לתת לו, לבחור זה.

המשכתי ברכיבה, אך פניו ומבטו הלכו איתי. היה משהו במבט שלו ובהבעת פניו, באיך שהוא נראה. לא הייתי שלם עם ככה פשוט להתעלם ולהמשיך ברכיבה, כאילו כלום. הסתובבתי, וחזרתי אליו.

הוא כבר התקדם קמעה, ועמד ליד שולחן בבית קפה, שולחן אשר ישבו סביבו שלו נשים כבנות חמישים. התבוננתי ממרחק-מה, מחכה שיסיים איתן. הוא עמד שם דומם, ידו פשוטה לפנים. בתחילה חשבתי שהנשים מחפשות בארנקיהן לתת לו משהו, אך כשחלפה דקה ועוד דקה הבנתי כי הן פוט מתעלמות ממנו, כאילו אינו עומד שם, מרחק מטר מהן. לעומת זאת, אשה משולחן אחר פתחה את תיקה והושיטה לו מטבע.

התקרבתי אליו וסימנתי לו שיבוא איתי. רכבתי ליד שולחן בקצה בית הקפה וסימנתי לו לשבת. לאחר שהתיישב שאלתי אותו אם הוא מדבר עברית. כן, ענה. שאלתי אותו למה הוא כאן, ככה. למה אינו עובד. אם הוא רעב. כן, הוא רעב.

הוא נראה מוזנח, כאדם שחי ברחוב. לבוש מכנסי טרנינג ומספר חולצות. חוטמו היה מלוכלך עם נזלת שהתייבשה, כמו אצל ילדים. מסוג האנשים שכאשר רואים אותם אנו מיד נוטים לקטלג ולהתרחק מהם.  ויחד עם זאת היה משהו נקי שהקרין ממנו. עיניו היו טובות.

שאלתי אותו אם הוא רוצה לאכול משהו. כן, ענה. לאחר שביררתי איתו מה הוא היה רוצה לאכול, הזמנתי לו.

ועד שהאוכל הגיע, דיברתי איתו.

מסתבר שהוא אתיופי שעלה ארצה לפני כשלושים שנה, כשהיה בן עשרים פלוס. עלה עם אביו. אמו נפטרה באתיופיה. אחיו אחיותיו מתו אף הם ואחד מאחיו חזר לאתיופיה. הוא עבד מספר שנים במלון, כמלצר, אך שבר את ידו באופן רציני ומאז לא מצא עבודה. הוא כבר כעשרים שנים ככה, מסתובב. הוא סיפר לי על חייו באתיופיה ועל אביו, שהיה דמות ידועה בקהילה היהודית באתיופיה. עיניו, שהיו סגורות וכבויות בהתחלה, נפתחו והתמלאו בברק ובאור כשדיבר על אביו וחייו. עיני שלי התמלאו בלחלוחית. התרגשתי לשמוע אותו. התרגשתי מהמעמד.

דיברנו כעשרים דקות, עד שהגיע כריך האבוקדו הגדול, הסלט, ומיץ התפוחים עבורו. כשהתחיל לאכול נפרדתי ממנו לשלום והמשכתי בדרכי.

רכבתי משם מרומם נפש ומלא חדווה ושמחה. הודיתי לעצמי על שהקשבתי לאותו קול פנימי שהורה לי להסתובב ולחזור, והודיתי ליקום על ששלח לי את השליח הזה. במובן מסויים חשתי שפגשתי את אלוהים בעצמו וכבודו. ברור לי שאלוהים אכן העמיד אותו שם. ריגש אותי לראות את האדם הזה, שעלה מאתיופיה לארץ ישראל, ואחרי מספר שנים איתרע מזלו, נשברה ידו, והוא מצא את עצמו ברחובות. והוא, אין בו שמץ של כעס או טינה כלפיי החיים או המדינה או מישהו. הוא חיי את חייו, ומודה על מה שעשה ועל מה שניתן לו. אוכל פעם ביום בבית תמחוי בתל-אביב, ומודה על כך.

חשתי שקיבלתי מתנה גדולה. גם הזדמנות לעשות משהו טוב עבור האיש הזה. וגם שיעור חשוב, שיעור כפול.

ראשית, אם אדם זה יכול להסתובב ולחיות ללא כעס וטרוניה, מי אנחנו שנדבר. איך יכולים אנו שלא להודות על כל הטוב שיש לנו ולשמוח בחלקינו!  זה נותן פרופורציות…

ושנית, אנחנו כה ממהרים לשפוט אחרים ולקטלג אותם רק לפי מראה עיניים. אם לא הייתי חוזר ומשוחח איתו, הייתי נותר במחשבה שהוא פליט שחור. אנו כה בקלות רואים אנשים כמוהו ומתעלמים מהם, ממשיכים הלאה בדרכינו ובמעשינו…

אך אולי המתנה האמיתית שקיבתי אני היתה הנתינה שלי אליו. ולווא דווקא האוכל שקניתי לו, אלא בעיקר השיחה עימו, תשומת הלב שהענקתי לו. מי יודע מתי דיבר עם מישהו, מתי מישהו התעניין בו ובמי שהוא, בחייו ומעשיו. ואולם, אני חש שאני הוא זה שקיבל כאן. כי הרי ידוע הדבר, שכאשר אנו נותנים, אנו גם מקבלים.

בנתינה יש מין הקדושה.

כולנו אחד, כולנו חלק ממהות הגדולה מאיתנו בהרבה, כמו שהתאים בגופנו הם חלק ממכלול הגוף, כמו שהגלים הם חלק מהים…  בדרך כלל אנו לא חווים ורואים את האחדות חובקת-כל הזאת, וטועים לחשוב שאנו נפרדים מאנשים אחרים. אך אין זו האמת. ובנתינה יש משהו שמזכיר לנו את האמת העמוקה הזו – כולנו אחד. כשאנו נותנים למישהו, אנחנו מחזקים בתוכינו את חוויית האחדות, ודרך כך את תחושת השמחה והאושר, האמונה והבטחון. למעשה, אנו לא באמת יכולים לתת שום דבר!  כי כל נתינה היא בעצם נתינה לעצמנו…

אנשים כמו הבחור האתיופי הזה גם הם חלק מאיתנו.

אנשים כמותו הם אלוהים בתחפושת.

כי הם נותנים לנו, מעצם נוכחותם, הזדמנות להתחבר לאלוהי שבתוכנו.

כשתעברו בעוד שעה, יום, או חודש, ליד אדם כזה – שהדחף הראשוני הוא להתרחק ממנו, ושמעלה את השיפוטיות שלנו – עצרו רגע, החליפו איתו מילה, ואפילו עם זה לרגע קט, תנו לו התייחסות וחיוך. חיוך בגובה העיניים. כי הוא אתם. הוא – אנחנו.

תגלו שזה ישנה לכם את היום כולו!

משהו ייפתח בכם. משהו יתחמם בתוככם…

שיהיה לנו שבוע מופלא וקסום,

של התחברות עמוק פנימה והרחק החוצה,

אל האלוהי הנמצא גם כאן גם שם…

באהבה,

תומר (:

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *