המסע עם שרי

חברים וחברות יקרים, שותפים לדרך…!

אני רוצה היום לשתף אתכם במסע מיוחד ולא שגרתי שעברתי וחוויתי שבוע שעבר.

לא מסע שלי, אני רק השתתפתי בו כמלווה.

מסע אל המוות.
לא המוות שלי, המוות של חברה יקרה.
מוות מבחירה.
בחירה אמיצה.

שרי היתה חולה בטרשת נפוצה ועוד מחלות שסיבכו והאיצו את התדרדרות גופה. בנוסף היא סבלה מכאבים חזקים, שהלכו והחמירו ככל שהמחלה התקדמה.
הטרשת נחתה על שרי לפני כשלוש עשרה שנים, ושרי נאבקה בה ככל יכולתה ובעוז רוח. היא דחתה את השימוש במקל ככל שיכלה, וכך גם עם המעבר להליכון. היא עבדה ותפקדה באופן מלא גם כשכבר היה קשה מאוד.

שרי היתה פסיכולוגית קלינית, מטפלת, בגישה רוחנית.
אשה מיחדת במינה.

כלפי חוץ שרי לא הראתה מאומה מהסבל שהיא חווה. תמיד מחוייכת, תמיד מאירה פנים ועיניים. רק עם האנשים הקרובים, ובעיקר עם בתה, הרשתה לעצמה להחצין את הכאב והסבל שלה.

לפני כשנה שרי הגיעה להחלטה שהיא איננה רוצה ומוכנה להישאר חיה בתוך גוף שהולך ונהיה יותר ויותר מוגבל וסעודי. הכאבים הגדולים מהם סבלה תרמו להחלטתה. היא החליטה לנסוע לשווייצריה, למכון דיגניטס, המקום היחיד בעולם שמאפשר לאנשים כמוה מכל העולם לסיים את חייהם בכבוד ומתוך בחירה.
היא החלה בהליכים הבירוקרטיים האינסופיים שנדרשו, כולל אישורים ומכתבים רבים. וכשהיה ברור שהיא תקבל את האישור מדיגניטס, היא בחרה בתאריך, קצת לאחר יום ההולדת של בתה.

ביום שלישי, 28 לאוקטובר 2014, יצאנו למסעה האחרון כאן בחייה.

יצאנו חמישה. שרי, בתה, זוג חברים, ואנוכי.
ולאחר 72 שעת נחתנו חזרה בארץ, ארבעה.

אני רוצה לספר על המסע הזה, מתוך החוויה והעיניים שלי. כל מה שאני כותב כאן הוא שלי וכיצד אני חוויתי את הימים האלה.

שרי התבוננה למוות בעיניים, וצחקה אליו ואיתו.
היתה בה נחישות ואומץ ללכת לקראת המוות שלה.

במהלך השנה היו לשרי לבטים רבים, בעיקר עקב הידיעה שהיא מותירה מאחור את בתה, אותה היא כה אוהבת ואשר יש להן קשר כה מיוחד וחזק. אולם הידיעה שאם לא תעשה זאת, גופה ימשיך להתדרדר עד למצב בו היא תהיה לעול ולמעמסה על אותה בת אותה היא כה אוהבת. ולזאת לא היתה מוכנה. כך, למרות ההתלבטויות ותחושות האשמה שחשה, היא היתה נחושה לעשות את המעשה הזה.

הימים האחרונים, בדרך לשוייץ ובשווייץ, היו אינטנסיביים ועמוסים מאוד רגשית.
רגשות של שמחה לקראת שחרורה הקרב, מעורבבים בתחושות של צער וכאב על הפרידה הצפויה. ועוד בליל של רגשות שצפו ועלו אצל כל אחד ואחת מאיתנו.

בתה התמודדה עם המצב ועם מותה ההולך וקרב של אמה באומץ גדול.

עליי הקלה העובדה שאני רואה במוות הגופני רק סיום של פרק אחד ותחילה של פרק חדש. מוות שמוביל למעבר ולידה לתוך מימד אחר.
ושרי, שרי הלכה לקראת המוות בנחישות ובאומץ. בוכה ושמחה בו זמנית. בוכה עם בתה ועל הפרידה ממנה ומהחיים אותם אהבה, ושמחה על סיום הסבל שלה והמעבר למסע שאחרי המוות.

הגענו  ביום שלישי בערב.
יום רביעי היה יום קסום. נסענו וטיילנו קצת באגם שבציריך, ולאחר מכן אכלנו במסעדה. "הסעודה האחרונה". שרי נהנתה מאוד. היה בכך משהו קצת הזוי, כאילו אנו בטיול רגיל, ולא יום לפני מותה המתוכנן של שרי. בערב נפגשנו בחדרה, אכלנו מדברים שקנינו בסופר מקומי, ושוחחנו עד שעה מאוחרת. שיחה קלילה ומיוחדת. היתה אווירה כמו מכושפת באותן שעות, תוך קירבה ותחושת אחדות.

יום חמישי הוא היום.

אנחנו נפגשים לארוחת בוקר קלילה. המוות הכה קרוב נמצא איתנו בשולחן. יש גם בכי ודמעות. מצד אחד השכל מבין ויודע שהגענו ליום הפרידה. ומצד שני קשה באמת להבין ולעכל שהנה זה כאן, זה הגיע. כי כשנקבע התאריך היו עוד שלושה חודשים. ואז עוד חודשיים… חודש וחצי… חודש… שלושה שבועות… שבועיים… שבוע… ופתאום אנחנו כאן וזה היום, ממש עוד מעט…

בעשר וקצת אנו נכנסים לאוטו השכור ומתחילים בדרכנו האחרונה יחד. רוב הזמן יש שתיקה בחלל המכונית, כל אחד ואחת במחשבותיו הוא. ועדיין, גם בשקט הזה, יש איזשהי תחושת יחד.

באחת עשרה, בדיגניטס, מקבלים את פנינו בחום אדם מבוגר ואשה צעירה יותר. הם חמים, אנושיים מאוד, רגישים. אנחנו יושבים סביב שולחן והאיש, את שמו אינני זוכר, מסביר ברוך את מה שעתיד להתרחש.

הם עוברים לחדר סמוך, מותירים אותנו לפרידה אחרונה. כל אחד מאיתנו נפרד משרי בדרכו, בארבע עיניים. אני מחבק את שרי ממושכות, נפרד ממנה במילות אהבה והערכה והודיה.

לאחר שכולנו נפרדנו, שרי מקבלת לשתות חומר נוגד הקאה. החומר הממית הוא מר מאוד, ולכן יש צורך למנוע הקאה אפשרית. צריך להמתין חצי שעה, שעוברת די ביעף. מעכשיו היוזמה בידי שרי. היא צריכה לקרוא להם ולבקש את החומר. והיא גם זו שצריכה לשתות אותו בעצמה.

לפני שהוא מגיש לה את הנוזל בכוס הפלסטיק הוא שואל אותה, שוב, אם היא יודעת מה החומר יעשה לה?

כן, שרי עונה, הוא יהרוג אותי.

לחומר לוקח שתיים-שלוש דקות להשפיע. שרי יושבת על המיטה, רגליה על הרצפה, ושותה את הנוזל בלגימה אחת. בתה עוזרת לה להישכב, משתרעת לידה, חובקת אותה, נושקת לה. שרי אומרת ששום דבר לא קורה, ולאחר רגע אומרת, הנה, הנה זה בא. ותוך שניה-שתיים היא שוקעת בתרדמה עמוקה. היא כבר לא איתנו. לוקח זמן-מה עד שלבה יחדול מלפעום וגופה ימות, אך לבינתיים היא עדיין נושמת.

מספר רגעים אחר כך אנו יוצאים החוצה לחצר. בריצוף בחצר יש דוגמא גדולה של מגן דויד. שרי ביקשה וסוכם שנצא לאחר שתירדם, ושלא נישאר עד למותה, מות הגוף. וכך עשינו.

זמן מה מאוחר יותר היינו שוב במכונית, בדרכנו חזרה למלון, בלי שרי.

את היום העברנו, ובלילה ישנה החברה בחדר עם בתה של שרי.

יום שישי, שלוש בצהריים, אנו נוחתים חזרה בארץ, ארבעתנו.

שלושה ימים שהיו כחודש.

בשישי בערב ובשבת אני די שפוך ומותש. פיזית ורגשית.

בראשון העבודה הכריחה אותי לחזור לתפקוד, אך אני עדיין אפוף ומעורפל משהו.

המסע כולו עדיין מהדהד ונוכח בי. וגם שרי.

קשה לי להשתחרר מהחוויה הזו, ולה קשה לשחרר אותי…

אך אני יודע שנכון להמשיך הלאה, לשחרר את התחושות והמסע הזה.

וגם את שרי.

לכי לך לדרכך שרי יקרה ואהובה,

עופי אל מחוזות של אור ואהבה,

אל מרחבים של חופש.

הותרת כאן חותם ראוי,

את חיה בליבם של רבים,

להם הענקת, סייעת, הצמחת…

אוהבים אותך…

תומר (:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *