כשנמצאים מול מציאות קשה

כשנמצאים מול מציאות קשה…

חברים וחברות יקרים-יקרות!  שותפים לדרך…

מה שלומכם ושלומכן?

האם אתם שמחים על מה שיש לכם בחיים?

האם אתם מודים על שיש לכם?

מודים על כל יום שאתם עדיין כאן?

התקשרה אליי אתמול מישהי שהבן שלה

נהרג לפני כשנה בנסיבות קשות.

מטופלת שלי נותרה עם שני ילדים קטנים

לאחר שבעלה נפתר מסרטן.

בחור צעיר מתהפך עם ג'יפ צבאי,

ונותר משותק ועל כסא גלגלים.

החיים הרי מביאים אלינו ולחיינו

כל מיני דברים.

ובמקרים כגון אלה,

עולות באדם, בין אם הוא רוצה או לא,

כל מיני מחשבות ורגשות

של עצב, כעס, תסכול, אשמה,

ועוד…

וזה לגמרי טבעי הריי

שעולים כל אלה.

וזה בסדר ולגיטימי לחלוטין.

למעשה אי אפשר למנוע את זה.

המחשבות האלה עולות מעצמן,

ואיתן באות התחושות התואמות…

אך יש שתי סכנות האורבות לאדם

במצב כזה.

הראשונה,

שהוא ינסה להימנע מלחשוב

מחשבות "שליליות" שכאלה.

וינסה "לחשוב חיובי"

לחשוב חיובי זה טוב וחשוב,

אך בה במידה חשוב לזכור

שאין לנו שליטה מלאה על מה שהמוח שלנו מייצר

ועל המחשבות שעולות בנו…

אז זה טבעי ובסדר,

שבמצבים כאלה,

ואחרים,

עולים בנו מחשבות ורגשות כאלה.

זה בסדר.

הסכנה השניה היא הפוכה.

לשקוע בתוך כל הכאב המחשבתי-רגשי הזה.

לתת לכל המחשבות והתחושות,

והכאב והכעס והאשמה ותחושת חוסר האונים,

להשתלט עלינו.

לאפשר לעצמנו לשקוע בתוך כל זה,

להתבוסס בתוך הבוץ הזה,

של הכאב והמסכנות…

אך הרי לא משנה מה נעשה,

המציאות לא תשתנה,

והדברים לא יחזרו להיות כמו מקודם…

באהבה,

תומר (:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *