על הפיגוע בעתניאל-חברון – לעבור מחושך לאור

חברים וחברות יקרים-יקרות!  שותפים לדרך…
מה שלומכן ושלומכם היום?

אני רוצה היום לכתוב על נושא מאוד כואב ורגיש. כואב ורגיש אצל כולנו.

זה בוער בי לכתוב ולומר את הדברים, לאור מערבולת באלימות ושנאה בה אנו נמצאים בימים האלה…

הפיגוע שהיה ביום ראשון בעתניאל שהר חברון, פיגוע בו ערבי נכנס לעתניאל ודקר למוות אישה, דפנה מאיר, היווה עבורי את הטריגר לכתוב את הדברים.

הדברים שאני עומד לומר כאן הם חריגים. ואני יודע שדבריי יעוררו אולי כעס אצל חלק מהאנשים. ועדיין חשוב לי שדבריי ייכתבו ויישמעו.

כי אני גם יודע שהם יהדהדו בלבבות של אנשים, ושיהיו גם שיראו את הדבר עליו אני מדבר.

ואני יודע שדבריי יסייעו לשינוי המתבקש, שינוי שמתדפק על דלתותינו כבר זמן מה, מחכה שניפתח את דלתות ליבנו עבורו…

גל האלימות הנוכחי נמשך כבר מספר חודשים, מספטמבר אשתקד.

זה שנים שאנו עוברים מאינתיפאדה לאינתיפאדה, מגל אלימות למישנהו, ממבצע צבאי אחד למבצע הבא…

ולאן זה מוביל?

לעוד אינתיפאדה, לעוד אלימות, לעוד "מבצע"…

ולעוד שנאה.

השנאה, כך נראה, רק הולכת ומתגברת בשני הצדדים, גם אצל היהודים וגם אצל הערבים. שנאה שהולכת ומתחזקת, הולכת ומעמיקה, הולכת ומתרחבת…

ולאן זה מוביל אותנו??

לעוד ועוד שנאה ואלימות.

להתגברות הסחרור הזה של פיגועים ופעולות מניעה/ענישה/נקמה…

וחוזר חלילה.

נדמה לי שהיה זה איינשטיין שאמר שבכדי לפתור בעיה מסויימת צריך לחשוב באופן שונה, לחשוב במימד חשיבה אחר.

לחשוב מחוץ לקופסא.

כי אם אנחנו ממשיכים לעשות עוד מאותו הדבר, הבעיה לא תיפתר. אם הדבר אותו אנו עושים לא פתר את הבעיה עד עכשיו – הוא גם לא יפתור אותה בהמשך. גם אם נעשה את זה אלף פעמים. גם אם נעשה את זה יותר "חזק". זה רק יעצים ויגביר את הבעיה.

כל דבר שאנו נאבקים בו – יילך ויתגבר.

זהו חוק טבע.

כל מה שנתנגד לו יילך ויתחזק.

אנשים חכמים ופורצי דרך לאורך ההיסטוריה האנושית ידעו את החוק הזה:

מהטמה גנדי, נלסון מנדלה, אמא תרזה, מרטין לוטר קינג – הם אחדים מהם.

אז מה עושים?

מה אנו יכולים לעשות בכדי לפרוץ ממעגל השנאה ההולך ומתחזק?

בדיוק את ההיפך מהצפוי, בדיוק את ההיפך ממה שעשינו עד עכשיו.

במקום פעולות של אלימות ותוקפנות ושנאה – פעולות של נתינה, של הושטת יד, של אהבה.

ומיד יהיו מכם כאלה שיאמרו – אבל אנחנו הרי עושים גם את זה, אנחנו כל הזמן מנסים להושיט יד ולתת הזדמנות.

אולי.

אך זה לא עניין של גם ושל לנסות.
זה צריך להיות הדבר היחיד שאנו עושים.
לא גם הושטת יד וגם פעולות של תוקפנות.
לא לתת הזדמנות "על תנאי".

לא.  זה לא ישנה מאומה.

זה חייב להיות מוחלט בכדי להביא לשינוי.

וזה חייב להיות לאורך זמן, עם החלטיות ונחישות.

כי רק אהבה תביא אהבה!

ורק האהבה תוציא ואתנו מהסחרור האלים הזה בו אנו נמצאים כבר שנים.

וחלק מכם יחשבו בטח איך אני יכול לדבר כאן על אהבה, כאשר ערבי ניכנס לבית של יהודים ורוצח רק כי הם יהודים!  או ערבי שמוציא סכין ומתחיל לדקור יהודים ככל שיכול עד שעוצרים אותו.

איך אפשר לדבר כאן על אהבה.

מילא הבלגה, אך אהבה?!

ובכן, זה אמנם לא קל, זו בהחלט משימה קשה – אך זה הדבר אותו אנו נדרשים לעשות. לעבור משנאה ופחד – לאהבה.

לקריאת סדרת מאמרים שלי על אהבה עצמית אמיתית לחצו כאן (:

ומדוע אהבה?

כי הכל אחד.

אנחנו אמנם חיים באשליה שאנו יישויות נפרדות, שכל אחד מאיתנו זו יישות נפרדת ונבדלת מכל האנשים האחרים.  אך זו אשליה. כי בפועל הכל מחובר, מחובר ברמה האנרגטית העמוקה. בפועל הכל זה יישות אחת גבוהה יותר. הכל אחד.

לקריאת המאמר שלי "מה המדע אומר על זה – הכל מחובר" לחצו כאן (:

הגוף שלנו זו אנלוגיה מצויינת.

בגוף שלנו יש כמאה מיליארד תאים. זה מספר בלתי נתפס. בעולם חיים 7 מיליארד בני אדם. בגוף שלנו חיים 100 מיליארד תאים. וכל תא ותא הינו יישות עצמאית לגמרי (חוץ מתאי הדם האדומים שהם ייחודיים בכך שאין להם גרעין) ומסוגל להתקיים באופן עצמאי אם נותנים לו את התנאים המתאימים.

וכל מיליארדי התאים האלה פועלים בשיתוף פעולה ובאופן הרמוני מושלם (בגוף בריא) – ויוצרים יחד יישות גבוהה יותר: את הגוף שלנו. אותנו…  אנחנו קיימים תודות למיליארדי תאים הפועלים כיישות אחת.

אם כל תא היה מתנהג כאילו הוא יישות עצמאית ונפרדת משאר התאים – הגוף היה מתפורר וחדל להתקיים בתוך זמן קצר ביותר.

וכך בדיוק גם האנושות.

כל בני האדם, למרות היותם גם יישויות עצמאיות, מהווים יחד יישות אחת, גבוהה יותר.

החושים שלנו, שאנו כה מאמינים להם ומסתמכים עליהם, קולטים חלק קטנטן ממכלול המציאות הקיימת סביבנו כל הזמן. יש סביבנו המון המון דברים שאנו כלל לא מסוגלים לחוש בקיומם.

יש לכם ספק בכך?

דוגמא פשוטה הינה מכשיר הרדיו המצוי במכוניתכם או בביתכם.

הרדיו מסוגל לקלוט הרבה תחנות רדיו. נאמר שהוא מסוגל לקלוט 100 תחנות (למרות שבגלי AM מכשיר הרדיו מסוגל לקלוט הרבה יותר תחנות). כלומר שבכל רגע נתון אתם יכולים לכוון ולשמוע כל אחת ממאה התחנות האלה. משמעות הדבר היא שבכל רגע נתון, כל הזמן, יש באוויר, בחדר, את גלי הרדיו של מאה התחנות האלה.

ועדיין אנו איננו מסוגלים לראות, לשמוע או לחוש את גלי הרדיו האלה, למרות שהם כל הזמן נמצאים כאן. וכך עוד המון דברים. כשאנחנו עושים צילום רנטגן אנחנו לא רואים את גלי הרנטגן. אנחנו לא רואים את הגלים של המגנט שמושך אליו ברזל. ואנחנו לא רואים את הקרינה שמפיץ הטלפון הסלולרי שלנו. למעשה, אנחנו קולטים רק חלק מיזערי מהמציאות הקיימת כל הזמן סביבנו.

לקריאת המאמר על בלבול החושים לחצו כאן (:

ולכן קשה לנו להבין ולהאמין שאנחנו אחד, שהכל מחובר אנרגטית והכל משפיע על הכל.

וקשה לנו להבין שכאשר מוחמד בסוריה, או אחמד בעזה חש כעס ושנאה כלפי היהודים וכלפי מדינת ישראל – זה פוגע בנו. גם אם הוא לא עושה שום דבר ורק מרגיש שנאה זה עדיין פוגע בנו. כי כולנו אחד.

כאשר קבוצת תאים בגוף מפסיקה לפעול בהרמוניה, ומתחילה לפעול באופן עצמאי ללא התחשבות בשאר התאים – נוצרת מחלה.

זה יכול להיות סרטן, מחלה אוטואימונית, או כל מחלה אחרת. כל מחלה כרונית נוצרת כתוצאה מהיעדר הרמוניה בגוף. וכל מחלה בגוף הינה כקריאת התעוררות עבורנו – הגוף קורא ומאותת לנו שמשהו אינו כשורה באופן בו אנו חיים את חיינו, שנדרש מאיתנו לעשות שינוי כלשהו בחיים שלנו.

וכל מחלה נוצרת גם כתוצאה מרגשות שליליים כגון כעס, שנאה, לחץ, פחד. ובכדי לרפא מחלה אנו צריכים לעבור מתודעה של פחד לתודעה של אהבה. שום מחלה לא תירפא אם נישאר בכעס/פחד/לחץ, ולא משנה מה נעשה.

רק אם נעבור לתודעה ולאנרגיה של אהבה/רוגע/שמחה נוכל באמת להבריא את המחלה ואת עצמנו.

וכך גם מחלת השנאה והאלימות ביננו לבין הערבים.

גם כאן נדרש מאיתנו לעבור משנאה וכעס  – לאהבה וחמלה.

כי רק אהבה תירפא את הפצע העמוק הזה.

נדרש אומץ לעבור לאהבה.

נדרש אומץ לאהוב ערבי שהורג בנו.

נדרש אומץ מערבי בעזה או בשכם לאהוב אותנו היהודים.

נדרש אומץ על מנת לחולל כאן שינוי וריפוי.

נדרשת חכמה על מנת להבין שהערבי המדקר הוא אנחנו, ושהחייל/המתנחל/האזרח הזועם הוא הערבי.

נדרשת חכמה להבין שהכל אחד.

שהכל זה גוונים המרכיבים יחד את השלם, את האחד.

האור הלבן מתפרק לקשת של גוונים וצבעים, וקשת הצבעים הזו יכולה לחזור להפוך לאור לבן.

היום והלילה שניהם חלק מהשלם,

הקיץ והחורף הינם חלק מהשלם,

הגבר והאישה הם חלק מהשלם,

האור והחושך שניהם חלק מהשלם,

וכל גווני הרגשות מהווים יחד את המכלול השלם.

הכל – הכל – זה חלק מהבריאה.

החושך והאור, היום והלילה, הקיץ והחורף, השנאה והאהבה – כולם חלק מהבריאה ואת כולם יצר הבורא בכבודו ובעצמו.

וכל הגוונים האלה הקיימים מחוץ לנו, קיימים גם בתוכנו.

ובכל אחד ואחת מאיתנו קיים כל השלם הזה, כל הרגשות, החל מאהבה טהורה ועד שנאה תהומית…

ורק כאשר נוכל ונצליח לאהוב את כל המכלול, את כל הצבעים והגוונים – יהיה שלום והרמוניה.

ויגור זאב עם כבש.

רוב הציבור, הרוב הגדול של האנשים, רוצה שקט, רוצה לחיות בשקט, רוצה לעבוד ולהתפרנס ולגדל את המשפחה. רובנו שואפים ורוצים שלום. כך אצל היהודים וכך אצל הערבים. וגם כאן וגם כאן זה מיעוט קיצוני שמלבה את אש השנאה והאלימות. אולם הרוב, עדיין, פשוט רוצה לחיות בשקט.

ומה בנוגע למישור המעשי?

מה הפעולות שאנו יכולים לעשות בכדי להביא לשינוי ולצאת ממעגל התוקפנות ושנאה?

יש אינסוף דרכים ודברים שאנו יכולים לעשות.

למשל, בזמן "מבצע איתן" לפני כשנה וחצי, כתבתי פוסט ששמו "מה הייתי עושה אם הייתי ראש הממשלה?" ובו הצעתי שבמקום להשליך פצצות על עזה, שנצניח חבילות מזון ופליירים עם מסרים של אהבה ושלום. הצעתי אז שפעם בשבוע נצניח חבילות שכאלה במרחבי עזה, חבילות ומסרים שיגיעו לציבור שם, לאנשים הפשוטים שם, למשפחות שם.

האמת, שעכשיו הרעיון הזה נראה לי חיוור. והוא עדיין בא מלמעלה כלפי מטה, גם קונקרטית, וגם כי עדיין אלה מטוסים של הממשלה והצבא שינחיתו את החבילות…

היום אני חושב ומרגיש שנדרשת כאן פעולה מהעם אל העם, מעם אחד ולעם השני. פעולה שהיא הישר בגובה העיניים, פעולה שהיא מלב אל לב.

למשל.

אם הייתי מתגורר בעתניאל, הייתי יוזם ביקור דווקא בכפר ממנו יצא הנער שהרג את דפנה. ביקור עם אמירה של אחדות ושלום. שותה קפה ביחד עם המשפחה של הנער. כי הם בסיוט הזה בדיוק כמונו.

תחשבו לרגע עד כמה מבולבל ושטוף-מוח צריך להיות נער בן 15 על מנת לקחת סכין ולצאת להרוג אישה. ואגב, בעלה של דפנה אומר את אותם הדברים בדיוק. ויש לו חברים באותו הכפר.

כך רצוי לעשות ולנהוג בכל היישובים בשטחים. ליצור יחסים של שלום עם התושבים. כי רובם רוצה את השלום כמונו.

תזכרו – זה מיעוט קיצוני שיוצר ומסיט לאלימות ולשנאה.

מרטין לותר קינג אמר שהדורות הבאים יצטרכו לסלוח לא לאותו מיעוט קיצוני, אלא לרוב הדומם והפאסיבי.

וזה בדיוק כך!

הרוב הדומם רוצה שקט, רוצה שלום. גם כאן וגם כאן.

הרוב הדומם הזה עכשיו צריך להתחיל לפעול, לפעול למען השלום, למען האהבה.

לפעול לא נגד, אלא למען.

רוצים עוד דוגמא ורעיון.

תארו לכם אלפים מאיתנו שהולכים וצועדים עם שלטים של אהבה הישר לתוך עזה. בלי חיילים ובלי צבא. כי הצבא, שמשרת את הממשלה, רק פועל לידיהם של אותם קיצוניים. היכן שיש צבא, תהיה התנגדות לאותו צבא.

וכל הצעדה הזו מצולמת ומתוקשרת ברחבי העולם.

זו פעולה שתביא לשינוי!!

זו צעדה לשלום!

נכון, זה מפחיד!

גם בי יש פחד.

פחד ו "תסריטים" שליליים למיניהם.

והפחד הזה בדיוק הוא זה שיוצר את האלימות והשנאה.

זהו הפחד עליו אנו נזקקים להתגבר ולהיות חזקים ממנו.

אנחנו רק צריכים להיות מוכנים לעשות את השינוי הזה, את המעבר הזה, משנאה ופחד לאהבה.

אנחנו רק צריכים להיות מוכנים לפעול באומץ ובנחישות.

נדרש אומץ לפעול מאהבה.

לפעול מאהבה זה הרבה יותר קשה לאשר לפעול בתוקפנות מכעס/שנאה.

אך זה מה שנדרש מאיתנו.

וכן, זה ידרוש מאיתנו להיות מוכנים לספוג גם אבדות.

כי יהיו קיצוניים – בשני הצדדים – שימשיכו לפעול מפחד ומשנאה ואולי יגבירו את התוקפנות והאלימות בכדי למנוע את השלום והאהבה.

אך אם נתמיד באהבה ובביטויי אהבה – האהבה תלך ותגבר והאור יילך ויתחזק.

ואם נמשיך ונתמיד – יגיע השלום המיוחל.

וזה יכול להיות כמו נחשול אהבה ואור שישטוף את הפחד והשנאה ויאיר באור גדול.

ויגור זאב עם כבש.

וזה המשיח לו אנו מחכים.

האהבה היא היא המשיח!

ואהבת לרעך כמוך…

אהוב את רעך כמו שאתה אוהב את עצמך.

אהוב את רעך כמוך – גם אם הוא בא לעשות לך רע  –  רע-ך.

כי כולנו אחד,

כי הכל זה אחד,

כי כולנו חלק מהשלם,

כי כולנו חלק מהבריאה.

והשינוי כמובן מתחיל מלמטה, מכל אחד ואחת מאיתנו.

פעלו אתם ואתן מאהבה ובאהבה,

היו אהבה,

וכמו שאני אומר בסיום סרטוני הוידאו שלי:

היו השינוי שאתם רוצים לראות בעולם.

היו אהבה…

באהבה,

תומר (:
* * * * *

לקריאת המאמר שלי על המילה הראשונה משלוש לחצו כאן (:

לפרטים על הקורס האינטרנטי "לחיות מתוך רוגע – להשתחרר מלחץ וחרדה" לחצו כאן (: