מדיטציות בצום – מהספר

מדיטציות בצום – מהספר "להתעורר! מדריך רוחני-מעשי"

חברים וחברות יקרים ויקרות!  שותפים לדרך…

אני רוצה היום לשתף אתכם בעוד קטע מהספר שלי "להתעורר!  מדריך רוחני-מעשי". הפעם זה קטע המתאר מספר התנסויות שהיו לי המדיטציות במהלך הצום (זהו צום מיצים של שבוע בו פעמיים שיום עושים מדיטציה שקטה של כשעה). ההתנסויות המתוארות כאן הם טרנספורמטיביות, במובן שהן נותנות איזשהי התבוננות שונה וחדשה על החיים, ועקב כך משנה בנו משהו לעד.

תהנו… (:

"אולם דברים נפלאים אף יותר אירעו בממד הרוחני, וזה הפתיע אותי, שהרי באתי בגלל השינויים שרציתי לעבור גופנית ולא חשבתי שהצום יתרום לי גם רוחנית. לאורך השבוע השתדלתי להשתתף ברוב המדיטציות, ובהן קרו לי דברים מופלאים. בייחוד בשתי מדיטציות מסוימות, שאותן ברצוני לתאר עתה.

באחת המדיטציות התיישבתי על אחת הספות בירכתי האולם בישיבת חצי הלוטוס שלי. נכנסתי עמוק פנימה. מתישהו במהלך המדיטציה הגיעו אליי כמה זבובים, והחלו לטייל על פניי. במצב תודעה רגיל אנחנו בדרך כלל מניפים יד לגרש זבוב טורדני, באופן אוטומטי וכמעט בלי לתת על כך את הדעת. לרוב, גם תוך כדי הרפיה, הייתי מגרש אותם, אולי לא מיד אך כאשר הייתי מרגיש ש"הגזימו" הייתי מסלקם. אולם הפעם לא זזתי. החלטתי להישאר שקט ויציב ורק להתבונן על המתרחש ועל התחושות שמתעוררות בי. הזבובים טיילו בכל מקום אפשרי על פניי – לחיים, אף, מצח, ראש, אוזניים, עיניים (שהיו כמובן עצומות), שפתיים. לפעמים זה דגדג. לעתים כמעט נכנסו לתוך פי, למרות השפתיים הסגורות. ואני התאפקתי ולא זזתי. רק התבוננתי, כמו מהצד.

אגב כך למדתי אילו מקומות בפנים רגישים ביותר למגע – השפתיים והאף, ויותר מכול דווקא הגבות. עם הזמן יכולתי לחוש יותר ויותר במדויק את המגע המרפרף של הזבובים על פניי, את רגליהם הזעירות מטיילות על עור פניי.

לאט לאט מצאתי את עצמי מתיידד עם הזבובים. אם בתחילת התהליך חשתי סלידה, גועל ורצון שיתעופפו וילכו, כעת הלך הרצון הזה והתפוגג ואת מקומו תפסה סקרנות מהולה בהנאה. חשתי שאני חווה משהו חדש לגמרי שלא חוויתי אף פעם קודם לכן.

מרגע זה החוויה נפתחה למקומות גדולים, רחבים ועמוקים יותר. זה היה שיעור בלהישאר יציב ורגוע מול מה שקורה. ולא רק מול זבובים שמטיילים על פניך אלא מול כל דבר. חשתי הכרת תודה לזבובים וליקום ששלח לי אותם.

ההמשך לא אחר להגיע. למחרת ישבתי מחוץ לחדר, בצהריים, נהנה מהשמש בעיניים עצומות. נכנסתי מהר פנימה, להרפיה עמוקה, לסוג של מדיטציה. לפתע שמעתי לידי זמזום של דבור, שבא מן הסתם אל הצמחים הפורחים שהיו באזור. בעודי זוכר את חוויית השיעור עם הזבובים, נותרתי ללא ניע, בעיניים עצומות. הדבור היה שם זמן מה, התקרב אליי והתרחק ממני לסירוגין. אני התבוננתי במתרחש כמו מהצד, ובתוך כך צפו ועלו בי מחשבות ותובנות ונפלו חומות ופחדים. נוצרה והתבססה בי תחושה של רוגע וביטחון אינסופיים. תחושה וידיעה ברורה שלא משנה מה יבוא מולי – עכשיו ובכלל – הוא לא יפגע בי. הכול מחובר, אני זה הוא, הוא זה אני, הכול אחד. ואם הדבור בכל זאת יעקוץ אותי, חשבתי לעצמי, אז כנראה טמונים בכך שיעור וצמיחה. נזכרתי בקטע מתוך הספר "רפואת הקויוט" (מאת דר' לואיס מל־מדרונה, הוצאת טנקה), שבו אישה יושבת בטראנס על סלע גדול, לפנות בוקר, לאחר לילה של תהליך ריפוי שמאני, ומולה נחש פעמונים ענקי המתבונן בה ממושכות, עד שלבסוף עולה השמש והוא מחליט ללכת משם.

זו הייתה חוויה מסעירה. בימים הקרובים חשתי והבנתי את מלוא המשמעות והשחרור הטמונים בהתנסות הכפולה הזו, עם הזבובים ועם הדבור.

בפעם אחרת ישבתי במדיטציה וכעבור זמן מה עלתה בי חוסר סבלנות, מין רצון שהמדיטציה תסתיים. מדיטציה אינה דבר שחדש לי, אך עד היום עשיתי בעיקר הרפיות־מדיטציות קצרות יותר, ואני הייתי זה שקבע והחליט, לפי התחושה שלי, מתי לסיים ולצאת. ואילו עכשיו, מצאתי את עצמי "תקוע" בתוך המדיטציה. עלו בי תחושות לא נעימות של חוסר סבלנות, חוסר שקט, רצון לסיים ולפקוח את העיניים. אולם לא נעתי ולא נעניתי לדחף לפקוח את העיניים. נותרתי מתבונן בשטף התחושות והמחשבות, בלי לנקוט שום פעולה מלבד ההתבוננות. התבוננתי והקשבתי. אני לא יודע כמה זמן עבר כך. לפתע כמו נפרץ איזשהו מחסום בתוכי. מחסום גדול. צפה ועלתה בי הבנה שעליי פשוט להמשיך בשלי, בהתבוננות, במדיטציה, עד שתסתיים. הבנתי שהרצון שלי להפסיק את המדיטציה מתי שאני רוצה, לפי בחירתי, מזכיר את מה שקורה בחיים עצמם. גם בחיים האלה כאן אין לנו באמת מושג כמה זמן עוד נותר לנו לחיות ומתי יגיע הסוף. אנחנו לא יודעים ולא יכולים לדעת. ועלינו פשוט להמשיך במעשינו – לחיות, להתפתח, לצמוח, עד שהחיים יגיעו לסיומם. לא משנה כמה אולי קשה לנו וכמה היינו רוצים חיים אחרים או שהחיים האלה ייגמרו כבר. תחושת הקלה התפשטה בי, כמו הוסר מעליי מטען כבד וגדול, וחשתי שקט ורוגע עמוקים ורחבים.

החוויות האלה והתובנות־ידיעות שצפו ונבטו בי במהלכן היו חזקות ומשמעותיות מאוד. קשה להעביר זאת בכתב. בימים הקרובים חשתי תחושות מדהימות של שקט, ביטחון, רוגע, עומק, חיבור לפנימי ולחיצוני, זרימה, אור, אהבה, קלילות. חשתי כאילו נפתח בתוכי סכר ענק של אנרגיה ושקט, כאילו התחברתי למקום עמוק מאוד וגבוה מאוד בתוכי ולמעלה. זה היה מדהים ונפלא!"

החיים מביאים לפתחנו כל מיני דברים, לא את כולם ביקשנו ולא את כולם אנחנו רוצים. אך אין לנו שליטה על מה שהחיים מביאים לנו. אולם כן יש לנו שליטה ויכולת לבחור את התגובה שלנו, מה אנחנו נעשה ואיך ננהג עם מה שהחיים מביאים לנו, עם מה שיש.

אנחנו יכולים לחוש שדפקו אותנו, שהחיים לא הוגנים, להתלונן על מר גורלנו. או שאנו יכולים פשוט לומר לעצמנו: "זה מה יש. מה אני יכול לעשות הכי טוב עם מה שיש. איך אני יכול לעשות טוב עם מה שיש?"

באנו לחיים האלה, וזה לא לבחירתנו. אנחנו יכולים רק לעשות את המיטב עם מה שקיבלנו…

זה בעצם מכתיב את הגישה לחיים, והגישה שלנו לחיים משפיעה וקובעת המון בחיים שלנו. גישה אחת מחלישה אותנו, מורידה אותנו למטה מצמצמת אותנו. בעוד שהגישה השניה מחזקת אותנו, מעלה אותנו מעלה, מפתחת אותנו.

אז מה הגישה שאתם רוצים לנקוט כלפי החיים שלכם?

כלפי הקשיים בחיים שלכם?

כאשר הדברים לא הולכים כפי שרציתם?

באיזו גישה מהשתיים אתם בוחרים?

אתן בוחרות?

באהבה,

תומר (:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *