סיכום 30 ימי מדיטציה בכיכר – להיות שק חול…
חברים וחברות יקרים-יקרות, שותפים לדרך… !
זמן מה עבר מאז כתבתי לכם-לכן לאחרונה.
וכמו תמיד, מאומה אינו מקרי, ולכל דבר ועניין יש סיבה.
לפני כשבוע סיימתי חודש של מדיטציות יומיומיות למען השלום בכיכר רבין.
זו היתה חוויה והתנסות מדהימה!
הישיבה במדיטציה במרכז ההומה של תל-אביב, על הדשא, שונה מאוד מלמדוט בחדר שקט או בסדנא כלשהי.
ישבתי, ערב ערב, בישיבת חצי הלוטוס שלי, קערה טיבטית לפני בה השתמשתי להתחיל את המדיטציה וגם בסיומה. הייתי מכוון את הטיימר בסלולרי ל 45 דקות, משתיק את שאר הצלילים בו, ומתחיל… בעיניים חיצוניות עצומות אך בעיניים הפנימיות פקוחות לרווחה, מתבוננות עמוק פנימה והרחק החוצה. מסביב המולת הרחוב – מכוניות, צופרים מידי פעם, אנשים חולפים ומדברים, אנשים שישבו על הכיסאות שיש שם. המולה שלמה, ואני שומע הכל ועדיין לא שומע כלום. ברוב המדיטציות נכנסתי עמוק עמוק פנימה. רעשי הרקע לא נעלמו, אך שמעתי אותם כמו מגיעים מרחוק, עמומים.
המדיטציות עצמן היו חוויה מדהימה בפני עצמה, ועוד אכתוב על כך.
אני רוצה לספר לכם היום על אחת מההתנסויות שהיו לי במהלך המדיטציות והימים האלה.
לשבת יום-יום במדיטציה למשך 45 דקות – אין זה דבר של מה בכך ואין זה עניין קל כלל! למי מכם-מכן שמודטים, החוויה מוכרת – מתחילים במדיטציה, בה אמורים לשבת ללא ניע ולהישאר בתנוחה בה התחלתם את המדיטציה, ובמוקדם או במאוחר יש גירוד או איזה כאב מציק או סתם בה לשנות קצת תנוחה או עולה דחף חזק לפתוח כבר את העיניים… זה חלק בלתי נפרד מהמדיטציה. וארבעים וחמש דקות זה הרבה זמן לשבת במדיטציה. זה לא המון, אך זה די הרבה זמן. ומכיוון שאני מכוון טיימר ל 45 דקות, אין לי שום מושג כמה זמן עוד נותר. לפעמים 45 הדקות עוברות חולפות מהר ולעיתים זה נראה כמו שעות…
אז מה זה להיות שק חול…??
באחת המדיטציות, באחד מהערבים בהם הייתי די עייף אחרי יום ארוך ומלא, עלה בי קושי, רצון לזוז, רצון שיסתיים כבר… מובן שלא זזתי, אך היה קצת קשה באותו ערב באותם רגעים. ואז עלתה בי מחשבה. לא מחשבה רגילה שמגיעה מהמוח ומהרציונל, אלא מסוג המחשבות שעולות בזמן מדיטציה, ושמגיעות ממקום עמוק כלשהו, או גבוה היכנשהו…
עלתה בי מחשבה שעליי פשוט לשחרר את הגוף לגמרי. ל ג מ ר י.
לשחרר את הגוף לתוך התנוחה בה אני נמצא.
נשמתי ובזמן הנשיפה החוצה הרפיתי את הגוף, דמיינתי את הגוף רפוי לחלוטין ופשוט מונח שם בתנוחה בה הוא נמצא.
כמו שק חול.
דמיינתי את הגוף שלי כמו שק חול שפשוט עומד היכן שהונח. דמיינתי את תאי גופי כאילו הם גרגרי חול שמונחים זה על זה, ופשוט נמצאים שם ללא כל מאמץ.
באותו הרגע כל הקושי בישיבה ולהישאר בתנוחה פשוט התפוגג…!
אני שם לב שהשתמשתי כמה וכמה פעמים במילה "פשוט". פשוט כי זה היה כה פשוט! מהרגע שחשבתי, המשגתי, דמיינתי את גופי כמו שק חול – החוויה הפכה להיות נטולת כל מאמץ. רפיון מוחלט בתוך התנוחה והחוויה.
זו היתה התנסות ותובנה מדהימה, והלכה איתי ימים אחר כך ועדיין הולכת איתי ומהדהדת בתוכי…
העניין הוא, שזה לא מצטמצם לחוויית המדיטציה. כי אפשר להרחיב וליישם את ה "להיות שק החול" לדברים אחרים גם. למעשה – להכל.
אפשר "להיות שק חול" בכל דבר שאנו עושים, ועם כל קושי שאנו חווים, ובכל אתגר איתו אנו מתמודדים.
זה יכול להיות קושי גופני, נפשי-רגשי, בקשרים עם אחרים, בעבודה. בכל תחום ובכל מימד אפשר ליישם את גישת שק החול. וכשעושים זאת, הקושי נחלש, מתפוגג, נמס…
בין אם זה גופני – למשל פעילות גופנית כלשהי או כאב כלשהו, ובין אם זה עניין רגשי – כגון כעס שעולה או כל רגש קשה אחר – נסו פשוט להיות כמו שק חול בתוך המצב, בתוך הדבר.
אל תנסו להיאבק בדבר ולהעלימו. זה רק יחריף ויגביר אותו. היו שק חול איתו…
להיות שק חול משמעו לקבל את המצב הקיים, לנשום לתוך הדבר, להתמסר לו לחלוטין… זה ההיפך הגמור מלנסות לשנותו או להעלימו. זה שונה מאוד מלנסות "לחשוב חיובי" (שלפעמים כמובן גם לחשוב חיובי זה חיובי… ;).
אז בפעם הבאה שאתן ואתם נתקלים בקושי כלשהו, נסו להחליט להיות כמו שק חול בתוך הקושי, נסו לדמיין את עצמכם כמו שק חול שפשוט מונח ללא כל מאמץ במקום בו הוא נמצא… נסו לדמיין איך כל השרירים בגופכם נהיה רפוי לגמרי, כמו חתיכת בד שתלויה על חבל, נסו להרגיש את תאי ואיברי גופכן כאילו הם מונחים אחד על השני בערימה, כמו שק חול… וראו מה קורה…
וללא שום קשר, כמובן אל תשכחו גם לנשום,
כי הנשימה היא מקור החיים,
אנחנו נושמים את הנשימה הראשונה כשאנו נולדים,
ואת האחרונה כשגופנו מת ואנו ממשיכים הלאה,
וכלכך קל לשכוח לשים לב לנשימה ולנשום רדוד מידי…
ככל שתנשמו עמוק יותר ובאופן יותר מודע,
כך תיצרו תהליך של ניקוי וריפוי בגוף שלכם-ן,
כך תגבירו את רמת החיות והאנרגיה שבכם ובכן…
תנשמו, תנשמו, תנשמו…
שלכם באהבה,
תומר (:
