על פגישה מרגשת ובחורה אמיצה…

על פגישה מרגשת ובחורה אמיצה…

חברים וחברות יקרים-יקרות!  שותפים לדרך…

אני רוצה לספר לכם ולשתף אתכם בטיפול שהיה לי אתמול, טיפול שהותיר אותי נפעם ונרגש. מובן ששיניתי גם את השם וגם פרטים מזהים נוספים, לשמירת הפרטיות.

פרח, כך אקרא לה כאן, בחורה בשלהיי שנות העשרים, פנתה אליי כבר לפני כחודש, עקב חרדות חזקות שהחלו לה, זאת לקראת חתונתה המתקרבת ובאה. היא שלמה עם החתונה והקשר טוב ומזין ובריא, ועדיין יש את החרדות האלה. היות והייתי בחופשה לא ניפגשנו אז, אך כן שוחחנו טלפונית ונתתי לה כמה טיפים וכלים כיצד להתמודד עם החרדה ולהפחיתה.

ואתמול, כאמור, ניפגשנו. וגם הפגישה הטיפולית הזו התקיימה דרך הטלפון, זאת מכיוון שפרח גרה בצפון הארץ. ובפגישה אתמול היא סיפרה לי לראשונה את סיפור חייה. אביה היה אדם קשה ואלים הן מילולית והן פיזית. מכות היו עניין של שגרה. משמעות הדבר היתה לחיות בפחד יומיומי. אמה, לעומת זאת, היתה חלשה ופאסיבית, ובנוסף גם חרדתית. בלימודים לא ממש הצליחה (ומה הפלא, עם סביבה הורית שכזאת…), ומגיל 12 עברה מספר בתי ספר ופנימיות. היא סיימה את התיכון ללא תעודת בגרות.

בגיל 15-17 היתה לה הפרעת אכילה קשה והיא הגיעה למשקל כה נמוך עד סכנת חיים. כשהבינה שחייה בסכנה אם לא תיקח את עצמה בידיים, החלה להכריח את עצמה לאכול, ולאט לאט הוסיפה עוד ועוד טעמים ומרקמים. היא עלתה חזרה במשקל, וחזרה לאכול כמקודם. יש מעט מאוד בנות שמסוגלות כך להוציא את עצמן ממצב אנורקטי קשה שכזה! היא עשתה זאת…

היא התגייסה לצבא, ומספר חודשים לאחר מכן החלו החרדות והתקפיי החרדה לראשונה. היא לא ידעה ולא הבינה מה קורה לה. וגם כאן, היא הצליחה להתמודד עם הקושי העצום, להתחזק ולהתגבר בסופו של דבר על החרדות. ואף לסיים את הצבא.

אחרי הצבא השלימה את הבגרויות, וקיבלה תעודת בגרות. היא התקבלה לעבודה והתקדמה בתפקידים באותה חברה. בנוסף גם למדה לתואר ראשון במקצוע לא קל באוניברסיטה הפתוחה.

אחרי הצבא היה לה קשר של מספר שנים, קשר שהיה טוב אך גם קשה. לאחר שניפרדו, שוב התפרצו אצלה החרדות והתקפי חרדה. ושוב, היא לא ויתרה, ולמרות הקושי העצום, היא המשיכה לתפקד בעבודתה, אט אט הצליחה למגר את החרדות ולחזור לאיזון נפשי-רגשי.

בנוסף, היתה לה תאונת דרכים לפני כשנתיים, שלא באשמתה, וכשבוע לאחר מכן הופיע בעיה גופנית מסויימת. וגם כאן, פרח לא ויתרה, ונאבקה בקושי ועל חייה, המשיכה לעבוד ולעשות פעילות גופנית. והבעיה הגופנית הולכת ומשתפרת.

ועכשיו פתאום, יש מאין, החרדות החזקות האלה לקראת החתונה, חתונה שהיא מאוד רוצה ושמחה בה…

בתחילת השיחה שלנו פרח סיפרה לי שמאז שדיברנו והיא מיישמת חלקית את הדברים עליהם המלצתי, חל שיפור ניכר במצבה. אך החרדות עדיין חזקות.

כששמעתי את סיפור חייה ועל ילדותה, היה לי ברור מהיכן מגיעות החרדות, עכשיו לקראת החתונה. הוריה התגרשו כשהיתה בצבא, וכל האחיות והאחים שלה גרושים גם הם, חלקם בפעם השניה. אז מודל הזוגיות שהיא ראתה וספגה ושהוטמע בה בילדותה הוא שלילי ואלים, קשר גרוע עם השפלות, צעקות, ואלימות. וגירושים. הרבה נישואים כושלים, והרבה גירושים. זה מה שנוצר בתת-מודע שלה. אז פלא שעולות בה חרדות? הרי התת-מודע שלה חווה נישואים כסכנה, כמשהו טראומטי ומסוכן! והתגובה באה בצורת החרדות…

הסברתי לפרח את הקישור שהתת-מודע שלה עושה בין החתונה שלה לבין מה שהיא חוותה וקלטה בילדותה, ושמכאן באות החרדות. והיה עוד עניין שהוסיף שמן למדורת החרדות, אך הוא פחות רלוונטי לכאן. וכמובן שהעמקתי וחידדתי את הכלים שיכולים להעביר את החרדות וליצור שקט ורוגע בתוכה. אני יודע ובטוח, שפרח תשתמש בכלים באופן מושכל ובהתמדה, וכשתגיע החתונה החרדות כבר יהיו מאחוריה…

אז מדוע ולמה הייתי נרגש ונפעם לאחר השיחה שלי עם פרח?

ומדוע אני כותב ומעלה את הדברים כאן?

כי פרח, למרות תנאי פתיחה גרועים למדי בילדותה ושנות התבגרותה, ולמרות שלא היה למעשה אף אחד לצידה שיתמוך בה וילמד אותה את רזיי החיים – היא למעשה גידלה את עצמה, חיזקה את עצמה, ודי בכוחות עצמה יכלה לכל אותם קשיים ושדים פנימיים, והתגברה עליהם. היא חזקה, היא אמיצה, והיא אופטימית – למרות כל מה שספגה וחוותה מהוריה. והיא זו שיצרה את זה. זה הכל בזכותה. ובזכות הכוחות, ההתמדה והנחישות שלה…  ובזכות כך ששוב ושוב, כשנפלה עמוק, שבה והקימה והרימה את עצמה…

היא שונה מאוד משאר משפחתה. כי היא בנתה למעשה את עצמה.

וזה מרגש ומפעים!

ואת הכוח והחוזק הזה יש בכולנו!

בכל אחד ואחת מאיתנו יש היכולת לבחור להיות חזקים,

לבחור להיות אופטימיים,

לבחור בעשיה שתחזק ותצמיח אותנו,

לבחור לקום אחרי שנופלים…

לבחור באמונה ובאור תחת הספק והפחד…

לכולנו יש את היכולות האלה!

ופרח, מבחינתי, הינה מקור להשראה לכולנו.

על כך שאנו יכולים ומסוגלים לבנות את עצמנו, לפתח ולחזק את עצמנו,

גם כשקשה וחשוך שם בחוץ…

מקווה אני שכל אחד ואחת ממכם, השותפים לדרך,

ייקח את העוצמות האלה למקומות החשוכים והנזקקים בחייו שלו…

באהבה,

תומר (:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *