אם הייתי ראש הממשלה… או איך ליצור שינוי תודעתי באיזור?
חברים וחברות יקרים-יקרות, שותפים לדרך… !
מה הייתי עושה אם הייתי ראש הממשלה?
אנחנו שבועיים וחצי במלחמה, בספיגת הטילים של החמ"ס, כל המדינה בכוננות ממ"ד, ובישובים הקרובים יותר לרצועת עזה החיים השתבשו לחלוטין.
וזו לא הפעם הראשונה.
וגם כניראה שזו לא תהיה הפעם האחרונה…
ומפעם לפעם זה רק הולך ומחמיר,
כמות הטילים גדלה וגם טווח הטילים הולך וגדל,
כך נראה…
והשנאה משני הצדדים רק הולכת ומעמיקה, הולכת וגדלה…
אז מה עושים??
איך ניתן להביא לשינוי, אם זה בכלל ניתן??
אקדים ואומר כבר בראשית דבריי כי בחמ"ס, במצב הנוכחי – אין ברירה אלא להילחם. כאשר משליכים עלינו טילים, כאשר חופרים מנהרות בכדי לתקוף אותנו – אנחנו נאלצים להילחם חזרה בכדי להגן על עצמנו.
כמובן שחשוב לנסות למזער את הנזק והפגיעה באזרחים תושבי עזה, אך חייבים להביא להפסקת שיגור הטילים ולהריסת המנהרות.
ואת זה ראש הממשלה אכן עושה.
אולם אם גם הפעם המלחמה הזו תסתיים בעוד הפסקת אש ובעוד איזשהו הסכם שישמור על השקט החיצוני, וזהו – לא עשינו למעשה מאומה.
כי סבב האלימות הבא יגיע. עוד שנה, שנתיים, או חמש – מתישהו תתפרץ שוב השנאה בדמות טילים, מתאבדים, או השד-יודע-מה.
כי כל עוד לא נעשה ויתרחש כאן שינוי מנטלי, שינוי תודעתי, שינוי אנרגטי – מעגל השנאה והאלימות רק יילך ויגבר !
ובכל זאת, כיצד ניתן להביא לשינוי שכזה, אם זה בכלל ניתן??
דבר ידוע הוא, שכאשר פעולה מסויימת אינה מביאה לתוצאה הרצויה, אז להמשיך ולעשות עוד מאותו הדבר לא יועיל אף הוא. ולהיפך, להמשיך לעשות את אותו הדבר רק עשוי להביא להחרפה של המצב. אפשר לצטט את אלברט איינשטיין, שאמר: "אי־שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות.".
לדוגמא, אם הילד שלכם משאיר את הצלחת שלו על השולחן לאחר סיים לאכול, למרות שביקשתם ממנו כבר עשרות פעמים שיסדר את השולחן אחרי שאוכל, אז סביר להניח שלא ממש יעזור אם תבקשו זאת ממנו פעם נוספת. ואם התעצבנתם עליו על כך כבר אי אלו פעמים, לא יעזרו עוד צעקות. ולמרות זאת הרבה מאוד הורים עושים בדיוק את זה: חוזרים שוב ושוב ושוב על אותה פעולה בציפיה מוזרה שהפעם זה יעבוד…
דרושה כאן פעולה שונה.
איזה פעולה אתם תחליטו, אך ההבנה שנחוץ כאן לשנות את התגובה היא החשובה.
כך גם במצב עם הערבים ברצועת עזה.
כל עוד נמשיך לעשות את מה שאנו עושים כבר עשרות שנים – לפעול בכוח ובתוקפנות להפסקת התוקפנות נגדנו, תוך שליטה באוכלוסיה שלמה – מעגל השנאה והאלימות רק יילך ויגדל ויתגבר.
אלימות, ולא משנה כמה היא מוצדקת, תמיד תביא רק עוד אלימות.
אקט אלים תמיד רק יגביר את האלימות.
תמיד.
בהיסטוריה האנושית כיבוש תמיד היה זמני, ותמיד הביא לשנאה ותוקפנות וטרור מצד האוכלוסיה הנשלטת.
תמיד.
מה שנדרש זה שינוי בתגובה שלנו.
מה שנדרש זה לחשוב אחרת, ולעשות משהו אחר לגמרי, שאולי יביא לשינוי בכיוון המיוחל.
לפני מספר ימים, בזמן המדיטציה לשלום שאני עושה בתקופה הזאת באופן יומיומי, עלתה לי מחשבה, רעיון.
להצניח ברחבי רצועת עזה אלפי מנות מזון, כל יום.
אורז, חומוס, עדשים, קמח, סוכר…
ארוזים בקרטונים קטנים כאספקה למשפחה.
ובחמ"ס נמשיך להילחם כל עוד הם משגרים עלינו טילים.
מה זה ייתן, הצנחת חבילות מזון?
מה זה יחולל?
רוב תושבי רצועת עזה הרי סובלים אף הם מהמצב ומטרור החמ"ס. החמ"ס שולט בברוטליות, הורג את המתנגדים. שלטון של פחד.
אולם הם סובלים גם מאיתנו, מחוסר היכולת שלהם לחיות חיים נורמליים, מההפצצות שלנו אחת לכמה זמן, מסנקציות שונות שלנו, ועוד.
לא מפליא לכן שהם חשים שאנו הגורם לסבל שלהם.
לא פלא שקל לחמ"ס לגייס אנשים ונערים שמוכנים להתאבד ולהרוג כך אי אלו ישראלים. כל כך רע להם גם ככה, שמוות נראה פתרון ומוצא ראוי, במיוחד כשמובטח גן עדן.
הצנחת חבילות מזון תגרום לכמה דברים:
1. בעזה יש אנשים רעבים, שמתקשים למצוא את הארוחה הבאה.
חבילות המזון יספקו לתושבי רצועת עזה את הצורך הכי בסיסי שלנו – אוכל, לאכול. כבר בכך, יתחיל להתרחש איזשהו שינוי.
2. בהתחלה סביר להניח שתהיה חשדנות כלפי החבילות וכלפי כוונות ישראל בשיגור החבילות. אך עם הזמן, כשהאנשים שם ייווכחו שחבילות המזון ממשיכות להגיע, תתחיל אט אט להיווצר ציפיה להצנחת החבילות היומית, תתחיל להיווצר תחושת רווחה ושמחה על המזון שבחבילות. אט אט המטוסים שלנו יהיו מקושרים לדבר חיובי, ולא לפצצות והרס.
3. בתוך החבילות יהיו מסרים של שלום. כמו מכתבים מראש הממשלה הישראלי אל תושביי עזה, בהם הוא מספר להם על כוונות השלום שלו. לא תוכנית, אלא פשוט אמירה שפנינו לשלום, שאנחנו הישראלים רוצים בשלום, רוצים ברווחתם של תושביי עזה. או ציורים של ילדים שיוכנסו לחבילות. או כל דבר אחר שמסמל כוונות טובות ושלום.
4. יתחיל להיווצר שינוי תודעתי-מנטלי. קודם כל אצלנו הישראלים, בעצם קבלת ההחלטה על הצנחת חבילות המזון, ובהמשך אצל תושביי עזה, שיתחילו לראות את ישראל והישראלים באור יותר חיובי. לאט לאט. משהו ישתנה. משהו ייפתח.
הצנחת חבילות האוכל תמשיך גם לאחר סיום הלחימה והחזרה ל "שגרה" בעזה. אולם לאחר תקופה, נעבור להצניח את החבילות פעמיים בשבוע. בשישי, ובעוד יום במהלך השבוע. כל פעם בשעה אחרת, שלא תיווצר קביעות בשעת הגעת החבילות, וזאת ממספר סיבות. זאת לאחר שבתוך החבילות יהיו מכתבים שיכינו את התושבים למעבר לפעמיים בשבוע. בכל חבילה תהיה כמות שמספיקה לכשבוע למשפחה.
החבילות כאמור יהיו קטנות וכל חבילה תוצנח בנפרד עם מצנח קטן משלה. המטרה של כך היא למנוע השתלטות של החמ"ס או אנשים כוחניים אחרים על המזון וניצולו לטובתם. אף אחד לא יוכל להשתלט על אלפי חבילות שמגיעות באופן אקראי למקום שונה כל פעם ובזמן שונה כל פעם.
מובן שצעד כזה של הצנחת חבילות מזון הינו רק צעד ראשוני ביצירת שינוי.
יש עוד דברים שאפשר לעשות.
אך השינוי העיקרי יהיה בצורת החשיבה שלנו.
בהבנה שלנו שבכדי לצאת ממעגל השנאה והאלימות, אנו קודם כל צריכים לעשות שינוי בתוכנו, שיבוא לידי ביטוי בפעולות ובעשיה שלנו.
אני רוצה לסיים עם סיפור. סיפור אמיתי.
באלג'יר, 1899.
זהו סיפור מופלא על סבא-רבה של חברה יקרה. הסבא של אביה, אברהם בן-נתן מאייר, שהתגורר באלג'יר בעיר עין טמושנט. אברהם היה מאמידי ונכבדי העיר והקהילה היהודית שבה.
זוהי תקופה בה האנטישמיות גואה, בצרפת וגם באלג'יר. ביטויי האנטישמיות והשנאה ליהודים מתרבים ומחריפים. כך צרפתיים תושבי אלג'יר, שהובילו את האנטישמיות, היו צועדים ברחובות תוך קריאת סיסמאות כגון "להכות ביהודים, להכות ביהודים, יש לתלותם מהאפים" ו- "המזוודות לתחנת הרכבות, היהודים למשחטות".
אברהם אינו יכול לראות עצמו מגיב באלימות כלפיי כל אותם מתלהמים. שנתו נודדת לאורך תקופה, ולעיתים אינו מצליח להירדם עד לשעות הלילה הקטנות, שואל את עצמו כיצד ניתן לעצור את הדבר, את השנאה הגואה?
בוקר אחד באוגוסט, לאחר עוד לילה לבן, אברהם שולח לקרוא לכל עובדיו ומכריו, תוך הדגשת בהילות וחשיבות העניין. המסר: "מהר! חדלו מכל עניין אחר!". הוא מזמן את האנשים לביתו לשעה תשע וחצי, ומצפה לכחמישים איש. עד עשר היו שם כמאתיים איש, כולל כמה מחשובי העיר. היתה ציפיה באוויר מה הדבר, מדוע קורא כך אברהם לכולם בדחיפות שכזו?
וכך מספר על אירועי אותו הבוקר אביה של חברתי. המקור בצרפתית, ומיכל, החברה, תרגמה:
"ככל שגדל ההמון אשר כונס על ידו, הפך אברהם רגוע יותר, מאושר יותר, שמח יותר. המתח של הימים הקודמים פינה מקומו למצב רוח טוב יותר. במילה אחת, השכיח את אינספור השאלות שהדהדו בו מכל הכיוונים. כל אחד חשב שנקרא באופן בלעדי אל הבוס, וכל אחד מהם מיהר, שמח להפגין בפניו את נאמנותו. כולם הופתעו למצוא עצמם יחדיו. ההמון הצבעוני שהתאסף, מחוזק גם בשלושה קאדים שיום טוב השיג. היו גם כמה אירופאים, ספרדים או צרפתים שהופתעו גם הם מההתקהלות רבת הצבעים; אם לא מדובר בהזמנת עבודה חדשה, מדוע הבוס כינס אותם? כולם ידעו זאת, אברהם מאייר לא עסק בפוליטיקה; הוא סירב באופן עקבי ועיקש להשתתף במועצת העיר, כפי שהציע לו זאת ראש העיר שוב ושוב מאז הפך לאחד האישים המרכזיים שלה. מה יכול היה לרצות מההתכנסות המוזרה הזו אותה כינס באופן פתאומי כל כך הבוקר?
אברהם, שעון על משרדו, פרק סוף סוף את מטענו; "ידוע לכולכם שכמה מהתושבים, לפחות כך נראה, חווים עונג בזריעת שנאה בינינו. זה מיתרגם באלג'יר, באוראן, במסקרה במוסטגנם, באלימות. יהודים נהרגו, בתי כנסת חוללו, חנויות נותצו. המגפה הזו קרבה אלינו; מחוללי השנאה מחפשי הצרות הללו מתארגנים, אנו יודעים זאת, ליצור גם כאן זעזוע.
כינסתי כאן את כולכם על מנת שנבהיר להם, שאין לנו רצון בכך, שלעולם לא נקבל זאת. אך אני חושב שהדרך הטובה ביותר להבהיר להם זאת, פעם אחת ולתמיד, זה שנשיר להם בעצמנו את הסרנדות בהם הם נשבעים ואשר מדירים שינה מעיניו של גבאי ידידי. וכיוון שהם כה אוהבים לשיר, אנו נשמיע להם בעצמנו את הרפרטואר השלם של שירים אנטי יהודיים. האם אתם מכירים אותם?
'כן' הדהד מתוך ההמון, כמו פרץ צחוק.
אברהם הובן.
אז, בעודו נשען על מקלו, נעמד בראש התהלוכה יוצאת הדופן הזו בהכתיבו את הטון – "ל ה כ ו ת ביהודים, להכות ביהודים, יש לתלותם מהאפים", המזוודות לרכבות, היהודים למשחטות…"
מימון גבאי, מימין לאברהם, שר בקול גדול מכולם. העובדים, הפועלים, הקבלנים, הקאדים והקולוניאליסטים, כל ידידיו ומכריו של אברהם מאיר, נתנו עצמם בלב שמח; היתה להם תחושה שרוקנו באחת את האוויר ממפלצת השנאה, והרגו אותו בעזרת הגיחוך.
מנהיגי הקבוצה האנטישמיים, על מפתן ביתם, לא ידעו איזו גישה לאמץ אל מול התהלוכה הבלתי צפויה הזו, ככל שהלכה והעמיקה אל תוך השכונות הידועות בעויינותם, קיבלה יותר ויותר צביון של חג עממי וקרנבל. אברהם, מנצח ובלתי נלאה, צולע בעונג, מנפנף במקל ההליכה שלו ומנצח על המקהלות; להכות ביהודים, להכות ביהודים, יש לתלותם מן האפים.
שעתיים הספיקו להשמיע את ההסתייגות לכל האוזניים בכל הרחובות. עם סיום התהלוכה, הם היו קרוב לארבע מאות מפגינים אשר באופן המוזר הזה הפגינו את חיבתם לאברהם. בערב, מימון גבאי רעד בעוויתות התקפי צחוק, בהיזכרו בתהלוכת הרחוב, כנראה הראשונה מסוגה, במקום כלשהו. פרץ צחוק משחרר, שהתפרץ על כל פרט שהעלה בשחזרו את השתלשלות האירועים.
תעלולי הדרווישים, הבנאים שהסתובבו עם מגרפות, הקוצרים מלאי חיוניות ששיחקו את משחקם תחת אפם של העויינים ביותר, הקאדי דג'לול שפיזז על סוסו, מעודד את חבריו בתנועה ובקול, המורה קומב, בגון ורוד בבוקר זה, הוא שבד"כ חיוור כל כך. ביום בלתי נשכח זה, הצחוק, שרר כולו על הצד הטוב.
מימון בכותונת הלילה המפוספסת שלו, השתנק מצחוק בהכותו על ירכיו בכזו הגזמה שאישתו דאגה לשפיותו. כן, הוא יוכל בלילה הזה לישון כמו תינוק, מימון הטוב. ללא סיוטים, ללא פחדים, ללא טבח. האנטישמיות לא תעז להציג את הצלם המכוער שלה בעין טמושנט.
שנתיים מאוחר יותר, בתהליך התחדשות, שבה החברה האלג'יראית לאיתנה והקיאה מתוכה כל זכר למפלגה של מקס רג'י.
אברהם ביום הזה, הציע קוסקוס בלתי נשכח לכל אלו אשר השתתפו בחגיגה. גם הוא עצמו הלך לישון עם חיוך על הפנים וישן שנת ישרים בלתי מופרעת. הוא ידע שאל מול האלוהים ואל מול בני האדם הוא ניצח במערכה, הוא, אברהם בן נתן מאייר".
כן, על ידי תהלוכה בה שרו היהודים עצמם, בליווי אחרים מנכבדיי העיר, את השירים האנטישמיים, הביאו להפסקה מיידית של כל גילויי האנטישמיות בעיר.
כי מרבית האנשים אינם רוצים בכך, הם פשוט נסחפים ומשולהבים אחרי מיעוט קטן וקיצוני.
האקט המגוחך ופרדוקסלי הזה גרם לשינוי בכיוון הרוח.
אותו הדבר ראוי שייעשה גם כאן, אצלנו.
פעולה שונה בתכלית, שתביא לשינוי בכיוון הרוח…
יש לי אמנם עוד המון לומר בעניין, אך אסתפק בכך היום.
תשמרו על עצמיכם,
תשלחו אור, חמלה, סובלנות, אהבה – לכולם.
במיוחד לתוך עצמיכם, אל כל אותם חלקים בכם שאינכם אוהבים.
וגם לכל אדם אחר.
כי כולנו, בסופו של יום, אותו הדבר, בשר ודם,
כי כולנו אחד וכולנו אחים…
בדיוק כפי שכל מאה מיליארד התאים בגוף שלנו כולם אחים, כולם נולדו מאותו תא…
שלכם באהבה,
תומר (:
