כמה מילים על כאב…
חברים וחברות יקרים-יקרות! שותפים לדרך…
מה שלומכם ושלומכן?
איפה כואב לכם הבוקר הזה?
האם זה כאב חדש,
או שהוא הולך אתכם כבר זמן מה?
ומה אתם עושים בעניין הכאב הזה?
אני רוצה היום לדבר קצת על כאב.
יש שני סוגי כאב: כאב גופני, וכאב נפשי-רגשי.
ונתחיל בכאב הגופני.
כאב גופני תמיד בא להתריע על משהו. הגוף מנסה לומר לנו משהו, מנסה להסב את תשומת ליבנו לכך שמשהו אינו תקין בגוף שלנו.
כאב בגוף יכול לנבוע או ממשהו חיצוני, כמו מכה או פציעה, והוא יכול לנבוע גם ממקור פנימי, כמו שריר תפוס או בעיות עיכול. אך חיצוני או פנימי – הכאב תמיד בא להתריע בפנינו על בעיה מסויימת שאנו צריכים לתת את הדעת עליה.
ומה רובנו עושים כאשר יש לנו כאב גופני כלשהו?
מנסים להעלים אותו, שלא יכאב לנו.
אנחנו לוקחים כל מיני סוגים של משככי כאבים, העיקר שלא נרגיש את הכאב.
הגוף בא לומר לנו משהו – ואנחנו משתיקים אותו.
אוטמים לעצמנו את האוזניים, וסותמים לו את הפה…
אם כואב לנו הראש – יש לכך סיבה.
אם יש לנו הרבה כאבי ראש – יש לכך סיבה.
אם אנחנו סובלים מכאבי בטן – יש לכך סיבה.
וכשאנו מעלימים את הכאב, וממשיכים לנהוג כמקודם, אנחנו ממשיכים לעשות את אותו הדבר שהביא לכאב מלכתחילה. ואז לגוף אין ברירה – הוא מגביר את עוצמת הכאב, הוא מתחיל לצעוק, כדי שאולי סופסוף נקשיב לו…
הגוף שלנו הינו מופלא.
יש בו חכמה אינסופית!
למעשה, בכל תא ממיליארדי התאים שבגופנו יש חכמה אינסופית.
והגוף שלנו תמיד שואף להיות בריא, תמיד מנסה לשקם ולהבריא רקמות ומקומות פגועים.
רואים את זה כשנחתכים, כדוגמא.
הגוף מתגייס בחוכמתו הרבה לייצר בדיוק את החומרים הדרושים על מנת לעצור את הדימום ואז לרפא את החתך. והוא יודע לעשות את זה לגמרי לבד.
וככה תמיד ובכל דבר. הוא תמיד מנסה לרפא.
אם אנו נותנים לו את התנאים המתאימים.
שאל אוותי לא מזמן חבר כאן בפייס, שסובל ממעי רגיז.
וזו, אגב, מחלה שכלל לא אמורה להיות קיימת, והיא קיימת רק בגלל אורח החיים שלנו – תזונה קלוקלת ולחץ נפשי.
אז הוא שאל אותי אם הוא יוכל להיעזר בשיטות של היפנוזה עצמית על מנת לשפר את מצב המעי הרגיז שלו (שמאוד מרגיז אותו…;). השבתי לו שבהחלט כן! ואז הוא שואל אותי, האם הוא יוכל להמשיך לאכול את אותם דברים שגורמים למעי להיות רגזן, אם הוא עושה היפנוזה עצמית? ומה אתם חושבים שעניתי לו? השבתי לו שזה דומה לפצע שמנסה להירפא, אך אנחנו כל הזמן מחטטים בו ופותחים אותו. האם הוא יצליח להירפא ככה? לא כל כך…
אנחנו עושים אותו הדבר.
אנחנו מתעלמים מהמסר שנושא איתו הכאב.
מתעלמים מהאיתות שהגוף מאותת לנו על כך שמשהו אינו כשורה ושאנחנו צריכים לשנות משהו באורח חיינו.
וממשיכים לנהוג כמקודם.
ממשיכים לעשות את אותו הדבר שגרם וממשיך לגרום לכאב.
בין אם זה כאב ראש, כאב גב, או כאב פנימי מכל סוג אחר.
ואז לגוף אין ברירה אלא לצעוק חזק יותר.
ובסופו של דבר, אם נמשיך לא להקשיב לו – תפרוץ מחלה מסויימת.
וגם המחלה היא איתות מהגוף,
אחרי שהוא כבר נואש מאיתנו…
וגם את המחלה הגוף יודע לרפא,
אם רק סופסוף נקשיב לו, ונשנה את אורחות חיינו.
אך אנחנו גם עכשיו ממשיכים להתעלם, ולוקחים "תרופה" שמורידה את הסימפטום הגופני. ושום אנו מתעלמים ממה שהגוף מנסה לומר לנו…
הגוף חכם.
והוא כל הזמן מדבר איתנו.
נהייה גם אנחנו חכמים אם נקשיב לו.
ונהייה גם הרבה הרבה יותר בריאים… (:
אולי אתם שמים לב לכך שאני מתייחס אל הגוף כאילו שהוא יישות עצמאית, יישות בפני עצמה.
וזה אכן כך.
מצד אחד, הגוף הינו השתקפות של התודעה, ומחשבות שלנו ואיך אנחנו מרגישים משפיעים באופן מיידי וחזק על הגוף.
אך מצד שני הגוף הוא אכן יישות בפני עצמה.
כי אנחנו לא הגוף שלנו.
הגוף שלנו הוא לא מי שאנו.
אנחנו נמצאים מעל הגוף.
בדיוק כפי שאנחנו לא המחשבות שלנו,
ואנחנו נמצאים מעל למחשבות שלנו.
אנחנו הצופה, המתבונן.
אנחנו היא אותה יישות, מהות, שמתבוננת על הגוף ואומרת לעצמה
"כואבת לי הבטן" או "מה זה הכאב הזה בברך? מה קרה שם?"
אנחנו לא הגוף שלנו.
הגוף הוא כלי הרכב המשרת אותנו כאן בחיים האלה.
ומחובתנו להתייחס אליו בכבוד, לטפל בו ולשמור עליו.
אך הוא לא אנחנו.
הוא כאן בכדי שנוכל להתקיים במימד הארצי החומרי בו אנו נמצאים.
ואנחנו יכולים להשתמש בו בכדי לחוות וללמוד ולהתפתח ולצמוח – מתוך החוויה הגופנית הזו.
היוגים הטיבטים הגיעו לחכמה מדהימה וליכולות מופלאות רק מתוך הקשבה עמוקה ומתמשכת לגוף שלהם.
אז תקשיבו לגוף שלכם.
בפעם הבאה שיש לכם כאב בגוף,
אל תרוצו ישר לקחת ממשך כאבים,
אלא נסו לשוחח עם הגוף,
נסו להבין מה הוא מנסה לומר לכם,
מה אתם אולי צריכים לשנות באופן בו אתם חיים.
תזכרו – הגוף תמיד מנסה לעזור לנו להיות בריאים.
בריאים גופנית, ובריאים נפשית.
פשוט תקשיבו לו… (:
אני רואה שכתבתי יותר ממה שחשבתי על הכאב הגופני. זה פשוט יצא וזרם ממני, דרכי… אז אשאיר את מה שאני רוצה לומר על הכאב הנפשי-רגשי לפוסט אחר, בקרוב.
באהבה,
תומר (:
