מכתב לחבר… מכתב לכולנו…
חברים חברות יקרים-יקרות, שותפים לדרך… !
מזג אוויר סוער שוב פקד אותנו, רוחות, גשם ושלג וברד, קור…
לחלק מאיתנו מזג האוויר הזה קשה יותר מאשר לאחרים,
והרבה מסביב חולים, לפעמים סיבוב שני או שלישי של מצטננות/שפעת החורף הזה.
אך הנה מרץ כבר מאחורי הפינה, ואיתו האביב וימים יותר חמימים ונעימים…
אני רוצה היום לכתוב על סערות, אך לא כאלה חיצוניות, אלא על הסערות הפנימיות.
כולנו מכירים את הסערות הפנימיות, התוקפות אותנו מידי פעם,
כל אחת ואחד והסערות הפרטיות והאישיות שלו,
אצל כל אחד הסערה לובשת פנים אחרות, צבעים אחרים, כיוונים שונים,
ואם זאת, יש משותף בסערות של כולנו – הן בעולמנו הפנימי,
הן אולי מושפעות מהעולם החיצוני, ויתכן שסערה בתוכנו תפרוץ עקב טריגר כלשהו,
מעין הקש ששבר את גב הגמל…
אך הן פנימיות, בתוכנו, וקשורות באופן עמוק וישיר לעולמנו הפנימי,
לדימוי העצמי שלנו, לחוויות שלנו בשנים מוקדמות, לאמונות שלנו על העולם ועל עצמנו, ועוד…
לפעמים הסערות נמשכות זמן רב, ולעיתים הן קצרות.
אולם יש לנו יכולת לשלוט על הסערות האלה, שבאות ונובעות מתוכנו,
וככל שאנו יותר מכירים את עצמנו ומודעים לקולות השונים בתוכנו ולרבדים השונים הקיימים בנו,
כך נוכל להשקיט את הסערות הפנימית מהר יותר ובאופן יעיל יותר.
דבריי היום קשורים לכך.
חבר יקר כתב לי ובתשובתי אליו מצאתי את עצמי, כפי שקורה לי לפעמים, כותב וכותב, ולמעשה הדברים נכתבים דרכי.
וכמו תמיד במקרים האלה, מה שנכתב ממני הינו בעל ערך לא רק לחבר אליו אני כותב, אלא לכולנו…
ולכן החלטתי לשתף אתכם בתשובה שלי אליו. (מובן ששיניתי את השם ופרטים מזהים אחרים…:)
אז כך כותב לי מאיר (אני מביא רק מקטעים רלוונטיים):
היום היה לי יום ארוך בעבודה.
כבר לקראת סופו היכתה בי תחושת הבדידות הזו שרודפת אותי לאחרונה ביתר שאת. התקשרתי ל… והיא לא ענתה. בדרך הביתה שוב הקולות הישנים הסתערו על המחשבות. ממש צעקתי בתוכי שיפסיקו… הקולות לא מרפים… כתבתי קצת. ועכשיו אני משתף אותך…
מה נהיה ממני? מה זו האובססיה הזו? המלחמה הזו בתוכי קורעת מבפנים.
ועכשיו למי יש כוח לעשות משהו. רק לקוות להירדם מהר…
מה הדרך? מה אני עושה לא בסדר שאני מגיע כל כך נמוך תוך דקות?
ואלה הדברים שכתבתי לו:
מאיר היקר והאהוב !!
הריי זה ברור שהקולות האלה, הישנים, שבאים מהמקום הילדי העמוק הפגוע – ימשיכו לעלות.
אתה אמנם נמצא כיום במקום אחר לגמרי מאיפה שהיית לפני שנה שנתיים וחמש, אך המקום הפגוע ההוא עדיין קיים בך…
ולכן, זה אך טבעי ונורמלי שהקולות האלה ממשיכים לעלות ו "להתקיף"…
ולכן, אל תאבק בהם. אל תנסה להכחיד אותם, להעלים אותם, להלחם בהם שיפסיקו.
כי ככל שתיאבק בהם ותילחם בהם יותר, אתה רק מחזק אותם ונותן להם כוח.
נסה שלא לחשוב על פיל – ומיד עולה בך תמונה של פיל…
אז פשוט תקבל אותם.
תקבל את הנוכחות שלהם, כמו "חבר" ותיק שהוא גם קצת נודניק (ואפילו חרוז כאן… 😉
קבל אותם, התבונן בהם.
כמו על ילד בוכה, או ילד שובב…
אל תנסה לגרש אותם, כי תוציא אותם דרך הדלת, והם יחזרו וייכנסו שוב מהחלון, מהמרפסת, מהארובה (גם אם אין ארובה).
פשוט קבל שהם שם.
ותעבור, תעביר את עצמך לדברים אחרים, למחשבות אחרות…
תזכיר לעצמך את ה"אמת".
תזכיר לעצמך שאתה חשוב להרבה אנשים,
תזכיר לעצמך את כל העדויות לכך שיש הרבה שאוהבים אותך,
תזכיר לעצמך את כל הדברים הטובים שיש לך,
ואת כל הטוב שיש לך בחיים…
נכון, הקולות האלה יהיו שם ברקע,
והמשפטים המחזקים אולי יהיו חיוורים וחלשים…
אך עדיין זה הדבר לעשותו, וזה יחזיר לך את האיזון.
רק לא להילחם בהם!
ועוד דבר חשוב, אולי הכי חשוב –
לא לכעוס על עצמך.
כי לא אתה בחרת בדברים שחווית וספגת בילדותך.
ולא אתה בוחר בקולות האלה ובתחושות האלה שחוזרים ועולים.
לא, זו לא בחירה שלך.
הם פשוט נוצרו בילדותך – תחושת הלבד, הבדידות, חוויית הנטישה, חוסר האמונה שמישהו באמת אוהב אותך..
והם קיימים שם עמוק בתת-מודע שלך.
כמו אצל כולנו.
והמסע לנקות, לשחרר, לרפא את המקומות הפגועים האלה הוא מסע ארוך.
אך מה שחשוב זה להיות במסע, בדרך, בתהליך, בעבודה הפנימית…
ומאיר יקירי – גם על הכעס אנו הרי מתקשים לשלוט,
ולכן, גם אם אתה עכשיו לא מצליח שלא לחוש כעס על עצמך – זה בסדר,
ואל תכעס על עצמך שאתה לא מצליח…
תקבל שזה המקום הנוכחי שלך,
כי אתה בדרך, אתה עושה עבודה, אתה תמיד בהתקדמות, גם אם לפעמים אתה לא מרגיש בכך…
אם אתה הולך ברגל לאילת, הדרך תהיה ארוכה.
לפעמים תחוש עייפות, לפעמים יכאבו לך הרגליים, מידי פעם תחוש ייאוש…
אך מה שחשוב זה לא להתייאש.
מותר לחוש ייאוש, זה טבעי ונורמלי… אך לא להתייאש.
ותמיד לחזור לדרך, להליכה, להתקדמות…
ותוך כדי, אפשר אפילו ללמוד וללמד את עצמנו להתבונן בנוף ולהינות ממנו…
ציפור חולפת… פרח פורח… ענן בשמיים… שמש מחממת… עץ גדול… עץ קטן… פרח נובל… ועוד ציפור…
זה אינסופי, כלכך הרבה מתרחש מסביבנו שאפשר להינות ממנו…
אם רק מסתכלים וזוכרים…
כי החיים הם תמיד כאן ועכשיו.
והמחשבות הם (כמעט) תמיד בעבר או בעתיד, ומרחיקות אותנו מהחיים…
ובדרך לאילת יהיו עליות והרים, ויהיו ירידות, גאיות…
יהיו ימים חמים ויהיו קרירים…
יהיו ימי שמש ויהיו כאלה בהם השמש תתחבא מאחורי עננים…
יהיו ימים בהם תפגוש הרבה אנשים בדרך, ויהיו ימים בהם לא תפגוש אף אחד…
וכך גם בחיים, במסע החיים…
ממש כך…
כתבתי הרבה, מאיר יקר…
התחלתי, וזה זרם ונבע,
וזרמתי עם זה… ((:
מקווה שדבריי יסייעו ויקלו עליך !
ושולח גם חיבוק אוהב חם וגדוללל
אתה יודע שאני גאה בך על הדרך שאתה עושה,
על ההתמדה למרות הקשיים,
אתה יודע שאני אוהב אותך… !
ועוד משהו מאיר יקירי,
כפי שכתבת בעצמך, המלחמה היא זו המתישה אותך כלכך !!!
וזה לא רק אתה ואצלך, אלא אצל כולם, כולנו.
המלחמה היא זאת שמורידה אותנו, לא המחשבות עצמן.
זה העובדה שאנו לא מקבלים את המחשבות, אלא שופטים את עצמנו, כועסים על עצמנו, ומנסים להעלים את המחשבות ה "לא נעימות"…
וכמובן שאז הן רק הולכות ומתחזקות… !
ואנו נכנסים לסחרור שלילי… … Vicous circleוהתנודות האלה שאתה מדבר עליהן,
המהירות בה אתה "נופל" ומגיע כלכל נמוך,
הן מוכרות לכולנו,
זה קורה לכולנו…
גם לי…
כי כמו בטבע – ואנחנו חלק מהטבע… –
גם בטבע יש לפעמים תנודות קיצוניות,
וגם בטבע הכל נמצא באיזה מחזוריות,
כל התהליכים יש בהם גם מחזוריות…
אנחנו כמו עוף החול.
לפעמים אני חש ממש כמו עוף החול,
מת ומתעורר/מעיר את עצמי חזרה לחיים,
וחוזר חלילה…
ומאיר יקירי, אספר לך שממש בימים האלה הולך ונכתב בקרבי פוסט ממש על כך,
על הדברים האלו, שנראה שאקרא לו "אנחנו עוף החול…"
שתבין כמה זה חזק ונוכח, אצלי, אצלך, אצל כולנו…
אנחנו "מתים" כי הפגיעות הישנות/האגו הפגוע/הדפוסים הישנים במוח ובתת מודע/אשליית החומר והנפרדות –
מושכים אותנו למטה, לכאב, לחוסר אמונה, לייאוש, וכו'…
כל המחשבות ותחושות האלה באות וקופצות עלינו ללא שאנחנו מזמינים אותם או רוצים בהן.
אך לנו יש את היכולת – אותה ניתן ללמוד לפתח – לעבור מהמחשבות האלה,
ולהוציא את עצמנו מהמקום הנמוך למקום גבוה וחיובי יותר,
וככל שאנו מתרגלים את זה, כך היכולת הזו הולכת המתפתחת ומתחדדת ומשתפרת בנו…
ואנו יכולים לעבור לאנרגיות גבוהות וטובות מהר יותר וחלק יותר, ולמקום גבוה יותר.
ולכן, אנו כעוף החול…
אז אני רוצה וחשוב לי לומר לך מאיר היקר – הכל בסדר איתך!
אתה בסדר, אתה נורמלי לגמרי, ומה שקורה לך קורה למרביתנו…
אשמח אם תכתוב לי, תספר מה איתך…
חיבוקים חמים,
תומר (:
אני חושב שלא צריך להוסיף הרבה מעבר למה שכבר כתוב כאן,
וכפי שכתבתי בתחילת דבריי, אני חש כי הדברים נוגעים בכל אחת ואחד מאיתנו…
מקווה שדבריי כאן תרמו וסייעו, הזכירו וחיזקו…
מקווה שתזכרו להיות באהבה, עם עצמכם-ן ועם אלה בהם אתם נוגעים…
שתהיו בקבלה ובזרימה,
בתוך העשיה והשאיפה המתמדת לשפר ולצמוח…
באהבה,
תומר (:
