שיעור בשחרור…
לפני שבועיים נסעתי לבארותיים לחמשוש, חמישי-שישי-שבת.
זה כבר זמן-מה שאני רוצה לנסוע לשם ומצפה לכך, ומסיבות שונות הגיחה לפינה המדברית הזאת נדחתה שוב ושוב.
והנה סוף סוף אני נוסע ליומיים וחצי שקט. חשתי שאני זקוק לפסק זמן הזה מהיומיום האינטנסיבי, ורציתי להיות עם עצמי, בשקט, במדבר, לקרוא קצת, לכתוב אולי, להיות במדיטציה…
הגעתי לראשונה לחאן בארותיים לפני כשבע שנים. ומאז ביקורי הראשון שם התאהבתי במקום. בשקט שבו, בחיבור הפשוט שיש שם לסביבה.
והמדבר תמיד דיבר אליי. דיבר אליי בעוצמה שקטה. תמיד עשה לי ובי משהו חזק ועמוק.
אז הנה אני מתגלגל לי לתוך החאן בצהריי יום חמישי, בחום המדברי היבש.
כבר בהגיעי חיכתה לי הפתעה בדמות מספר אורחים שהיו בחאן. בדרך כלל, בניסיוני בעבר, בחודשי הקיץ החמים, רוב האנשים מדירים את רגליהם ואת עצמם מהמדבר ומהחום המדברי. לכן ציפיתי שאהיה כאן די לבד בסוף יוני. אך לא. היו כמה זוגות עם ילדים קטנים. ועם זה לא מספיק, אז התברר לי שנמצא גם זוג שהיכרתי שם בחאן לפני כשנתיים ושיש לנו חבר משותף… היה נחמד להיפגש איתם, אך הבנתי ששקט לא ממש יהיה לי כאן…
אז אחרי שפיטפטתי קצת עם החבר, יצאתי לטייל מעט בשטח. רגלית, כלומר, עם הכסא. יש לי כסא עם גלגלים רחבים, ואני מתנייד איתו בכל מיני מקומות שנראה לי יפתיעו אף את החברה שמייצרת אותו… אז הסתובבתי בשטח והתרחקתי קמעה מהחאן, עשיתי מדיטציה ליד עץ שיטה קטן, ואחרי זמן מה פניתי לחזור. כשעה אחר כך היה לי את הפנצ'ר הראשון. למוד ניסיון אני תמיד מחזיק פנימית ספר במכונית, ואחד האנשי הצוות הנחמדים עזר לי בהחלפתה.
בערב הגיעה קבוצה גדולה, והסתבר שאלה צפרים מטיילים ושיש הרצאה בערב. חחח… באתי למדבר, לשקט, ויש כאן הרצאה, עם מצגת ותמונות והכל…
הרגשתי שאני לא מוצא את עצמי. חשתי אכזבה מסויימת, והתגנבה למוחי המחשבה לחזור הביתה.
במהלך הלילה היה לי את הפנצ'ר השני בכסא.
עכשיו, יש לי בכסא צמיגי שטח עמידים, ומעולם לא קרה שהיו שני פנצ'רים בסמיכות כזו.
התחלתי לחוש שמשהו קורה כאן. האנשים בחאן, החבר שבדרך "מקרה" נמצא אף הוא כאן דווקא עכשיו, ההרצאה, הפנצ'רים… תהיתי מה היקום מנסה לומר לי…
המחשבה על חזרה הביתה הלכה והתבססה במהלך הלילה, ולקראת הבוקר כבר התגבשה בי ההחלטה שלמחרת אעשה את דרכי חזרה צפונה.
במקביל התרחש בקרבי תהליך נוסף. אחד הדברים שכן עשיתי היה לכתוב במחברת שלי, ביומן שלי. הכתיבה מסייעת לשחרר כל מיני עניינים החוצה, וזה דבר חשוב בפני עצמו. אך יותר מכך, כמעט תמיד בזמן הכתיבה דברים מתחברים ומתבהרים, תובנות עולות וצומחות. כתבתי גם בערב וגם בבוקר. והבנתי מספר דברים חשובים.
התובנה החשובה הראשונה שקפצה לי היתה שאני נאחז בעבר. יכולתי לראות בבירור כי באתי לכאן, לבארותיים, עם ציפיה מאוד מסויימת – שיהיה לי כאן שקט, שאתחבר פנימה לעצמי והחוצה ליקום, שיתרחש לי ובי משהו עמוק, איזשהי חוויה רוחנית כזאת. הבנתי שבארותיים אכן היה מקום בו התנסתי במהלך השנים מהדברים האלה כולם. והבנתי שזה שייך לעבר. שמשהו בי השתנה, שאני עברתי דרך ושינוי, ושבארותיים כבר לא "עושה" לי את זה כמו פעם. הבנתי שעליי לשחרר את העבר, לשחרר את הציפיה הזו שלי ואת בארותיים כמקום שעושה לי את זה. במובן מסויים זה סוג של אובדן, כמו לאבד מקום או "חבר" יקר.
התובנה הבאה שצפה בי היתה רחבה ועמוקה יותר. הבנתי שהשקט והחיבור, ולמעשה הכל – נמצא בי ובתוכי. זו כמובן אינה תובנה חדשה לי, אך עכשיו ראיתי וחשתי זאת ביתר בהירות ועומק. אני יודע הרי שהשקט, הרוגע והשמחה והחיבור נמצאים כולם בתוכנו, אצל כולנו, אצל כל אחד ואחת מאיתנו. אך עכשיו ראיתי שהתהליך שעשיתי בשנתיים-שלוש האחרונות הגדיל בי מאוד את אותו שקט פנימי ואת היכולת להתחבר לשקט וליקום. תהליך שיש בו אלמנטים גופניים מובהקים, אלמנטים נפשיים-רגשיים, ואלמנטים אנרגטיים-רוחניים. הכל אחד הרי, והכל משפיע ומושפע: הגוף, הנפש, הרוח. אז הבנתי שזה נמצא בי והולך איתי לכל מקום ובכל זמן. והבנתי עוד, שהבית שלי הפך כיום למקום שיש בו אנרגיות גבוהות, שהפכתי את הבית שלי למעין מקום של צמיחה והתחברות, מקום שתומך ומאפשר תהליכי צמיחה ועומק. ושוב, זה משהו שאני מודע לו כבר זמן-מה, אך עתה, כאן בחאן, מתוך החוויה הנוכחית, ראיתי את זה באופן ברור ומוחשי.
תובנה שלישית משמעותית שעלתה, שקשורה לשתיים הראשונות, היתה שחל בי שינוי בנוגע למדבר. נכון, המדבר בעבר היה גורם לי להתנסויות עמוקות ולחיבור חזק עם הבורא, עם היקום, עם תחושת האחדות החובקת כל. והמדבר ליווה אותי ודיבר אליי לאורך השנים ותרם להתפתחות שלי. אך אני כיום במקום אחר. המדבר כבר לא עושה לי את אותם הדברים ובטח לא באותן העוצמות. ראיתי שכיום מה שמדבר אליי יותר, מחזק ומפתח בי את החיבור, את האנרגיה, את החיים באחדות – זה דווקא הירוק, הצומח, ובמיוחד העצים.
כל אלה עלו בי במהלך הלילה ושעות הבוקר, ותוך כדי הכתיבה ביומן.
ומרגע שהדברים עלו בי והתחברו בתוכי, משהו השתחרר ונרגע בתוכי.
החלטתי לחזור הביתה, ויצאתי מהחאן בצהרי היום, פחות מיממה לאחר שהגעתי. אך יצאתי עם לב שלם ושמח. חשתי שלמרות שהשהות כאן היתה מאוד שונה ממה שציפיתי לו, קיבלתי מתנה גדולה, ושנפתח בתוכי מרחב גדול ועמוק נוסף…
הסיפור הזה שלי ממחיש עד כמה כולנו "תקועים" הרבה פעמים בעבר, בתפישות ישנות, בחוויות מעברנו, באמונות עתיקות. לא תמיד אנו רואים ומזהים את המקומות בהם אנו כבולים בעבר. אך כל עוד לא זיהינו ושחררנו את אחיזת העבר, לא נוכל לקבל לתוכנו את החדש וליצור מציאות חדשה בחיינו.
כמו אותה אמירת זן: כל עוד הספל שלך מלא, אי אפשר למזוג שום דבר פנימה…
והשחרור מהישן זו עבודה מתמשכת, כי תמיד מתגלים רבדים עמוקים יותר שדורשים שינוי ושחרור. אך לאלה מאיתנו שבוחרים להעיז ולהיות בדרך הזו צפויה השתאות על עצם הדרך המופלאה הזו שנפרשת לפני ההולך בה צעד אחר צעד. וגם תחושת שמחה ואושר גדולים על השחרור הפנימי ההולך ומתהווה וגדל ככל שמתקדמים בדרך… (-:
אז צאו לכם לדרככם, גלו ומיצאו היכן אתם מחזיקים בישן שעבר זמנו, מה דרוש לשחרר בתוככן…
ואולי הכי חשוב, בעודכם בעבודת הדרך הזו, זיכרו ליהנות מעצם היותכם צועדים בדרך…
באהבה,
תומר (:
אהבתי מאוד
גם אני אוהבת את המדבר
אבל גם את הירוק
ולפעמים החיים מגישים לנו את מה שאנחנו צריכים
לא תמיד את מה שרוצים
הראל היקרה והאהובה!
בשמחה ובאהבה!
תודה תודה… ממש ככה… החיים והיקום/הבורא מביאים לנו תמיד את מה שאנחנו צריכים לטובת ההתפתחות והצמיחה הרוחנית שלנו כיישויות רוחניות. ולא את מה שאנחנו רוצים אם זה בא ממקום לא נכון ולא מדוייק… ואנחנו תמיד בזרימה ובשינוי… (:
באהבה, תומר (: