להיות אחד בפנים ובחוץ

להיות אחד בפנים ובחוץ

חברים וחברות, יקרים ויקרות, שותפים לדרך…

החניה שלי ממוקמת בדיוק מול הכניסה לבניין בו אני גר. אתמול בזמן שהורדתי את כסא הגלגלים שלי מהאוטו הגיע אדם שנראה בשנות החמישים, והחל לשים פליירים בתיבות הדואר. התבוננתי בו בעוד הכסא יורד לאיטו מהמתקן שעל גג המכונית, וראיתי כי הוא מוציא פליירים אחרים שהיו תקועים בתיבות הדואר, זורק אותם לפח, ואז מכניס את שלו. כך כל פעם כמה תיבות דואר.

תהיתי מדוע הוא עושה זאת, שהרי ניתן היה להכניס את הפליירים שלו גם מבלי לזרוק את אלה שכבר היו שם. חשבתי כי הברנש רוצה שהפלייר שלו יקבל את מירב תשומת הלב. חשבתי שמאחורי התנהגות שכזו קיימת כניראה אמונה שהיקום הינו מוגבל במשאבים, ושצריך להיאבק ולהתחרות עם אחרים בכדי לקבל מה שרוצים. חשבתי גם על מידת המוסריות של האקט הזה, וכיצד הוא חי עם זה בשלום. וכמו תמיד, ליבי נחמץ נוכח כל הפליירים המיותרים האלה, שמרביתם הגדול מגיע לפח מבלי אפילו שיסתכלו בהם… וכל העצים שנגדעים על מנת לייצר את כל הנייר הזה.

הבחור כבר כמעט סיים את כל התיבות, כאשר לפתע הוא שם לב לנוכחות שלי ושאני מסתכל. מיד הוא הפסיק להוציא ולזרוק את הפליירים שהיו שם קודם, ורק הכניס את שלו.

אז מסתבר שהוא לא מרגיש כל כך נוח עם מה שעשה, עברה בי המחשבה. כלומר, כשזרק את הפליירים שהיו כבר בתיבות דואר, הוא נהג באופן לא תאם את מידת המוסר שלו. הוא ידע שהוא נוהג באופן "לא תקין" מבחינה ערכית-חברתית. הוא פעל באופן מסויים כשחשב שהוא לבד ובאופן שונה כשראה שאני רואה את מעשיו.

כולנו נוהגים כך, במידה כזו או אחרת.

למשל, כשאני לבדי במעלית, אני לפעמים עושה פרצופים למראה ומתפקע מצחוק מעצמי… סתם כי זה מצחיק וכייף. אך לא אעשה זאת כשיש עוד אנשים במעלית. אם נהיה כנים עם עצמנו, נמצא שלכולנו יש התנהגויות כאלה. זה טבעי.

מספר דברים עשויים להניע אותנו לנהוג אחרת כשאנו בחברת אנשים מאשר כשאנו לבד, עם עצמנו. מבוכה ובושה, פחד מלעג ודחיה, פחד שלא יאהבו אותנו אם יידעו, תחושה שאנו עושים משהו לא טוב. השאלה היא עד כמה הפער גדול, ומה טיב הדברים שאנו עושים רק כשאנו לבדנו. ככל שהפער יותר גדול בין ההתנהגויות עם וללא אנשים לידנו, כך יש פער גדול יותר בין הפנימיות שלנו לבין איזשהי "מסכה" או תדמית שאנו מציגים כלפי חוץ. וככל שאנו מסתירים מהזולת התנהגויות יותר משמעותיות, כך הפער בין פנים לחוץ יותר משמעותי.

פער גדול ומשמעותי מעיד על פיצול כלשהו בתוכנו. אנחנו לא אחד, לא שלמים. ויש לכך השלכות רגשיות-נפשיות. כי אנו יכולים "לעבוד" על הסובבים אותנו, אך אנחנו לא יכולים "לעבוד" על עצמנו! בתוכנו, בתת-מודע, אנו יודעים שאנו עושים דברים שלא מקובלים, שנחשבים ללא בסדר. וזה יוצר חוסר שקט פנימי, קונפליקט פנימי. זה עשוי לפגוע בדימוי העצמי שלנו ובתחושת הערך העצמי שלנו. זה עשוי להתבטא גם בגוף, בכאבי ראש, לחץ גופני, או בכל סימפטום גופני אחר.

השאיפה שלנו צריכה להיות שנהיה אחד בפנים ובחוץ. כשנהיה כך זה יביא לנו בריאות נפשית ושמחה, וכמובן שגם ישפר את בריאותנו הגופנית. נוכל להיות פשוט אנחנו, מי שאנו, חופשיים לנהוג כרצוננו (כמובן כל עוד אנו לא פוגעים במישהו).

אז היכן איפה נמצא הפער שלכם? מה אתם חוששים או מתביישים שאחרים יראו בכם?

חפשו את המקומות האלה, את הפחדים שלכם, את הדברים בהם אתם מתביישים.

וכשתזהו אותם, תוכלו לפוגג את הבושות והפחדים שלכם. והדרך הכי מהירה למוסס את הפחדים היא לעשות בדיוק את הדבר ממנו מפחדים, ולגלות שהאדמה נשארת יציבה תחת רגליכם, שמאומה לא קרה. ואולי אפילו יאהבו אותכם יותר, כי תהיו יותר קרובים לאני האמיתי שלכם…

חפשו אותם, את הפחדים שלכם, ומוססו אותם.

החושך לא יכול לכבות את האור, אך מספיק אור קטן על מנת להניס את החושך!

שיהיו ימיכם מלאי עשיה נכונה וזורמת,

ומלאי שמחה על כל הטוב שיש לנו כאן בחיים האלה…

באהבה,

תומר (:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *