להסתכל לכלב בעיניים

להסתכל לכלב בעיניים…

חברים וחברות יקרים-יקרות, שותפים לדרך…!

מה שלומכם ושלומכן?

אני כותב אליכם היום מים המלח.

באתי לכאן לכמה ימים של פסק זמן, קריאה, כתיבה, וסתם מנוחה… (-:

היתה לי היום חוויה יוצאת דופן שאני רוצה לשתף אתכם ואתכן בה.

יצאתי בצהרים להליכה. כלומר זה לא ממש הליכה, זה התגלגלות עם כסא הגלגלים שלי, אך אני מאז ומתמיד קורא לכך הליכה, אולי כי הכוונה ל "הליכה" ספורטיבית, מהירה, כפעילות גופנית. בכל אופן, התגלגלתי על הכסא במהירות מהמלון בו אני שוהה, הממוקם בקצה בדרומי של איזור המלונות, מרחק של כשני ק"מ ממרבית המלונות באיזור. היה כייף, השמש כבר היתה נמוכה, ולמרות הקור שהחל לעלות, חשתי בחום גופי ובזרימת הדם המואצת, בנשימה העמוקה הקיצבית. כשאני עושה פעילות גופנית אני נושם באופן מודע, נשימות עמוקות בקצב התנועות… זו הזדמנות נהדרת לשאוף אויר מלוא הריאות ולנשוף החוצה ולרוקן את הריאות. זה טוב לגוף, זה טוב לכל תא ותא בגוף, וזה טוב לנפש…

כשהגעתי לקראת המרכז המסחרי שבאיזור המלונות עברתי ליד מגרש חניה גדול, כאשר לפתע כלב גדול החל נובח כלפיי מקצה המגרש והחל מתקדם לעברי.

ברגע הראשון עלה בי פחד. ידעתי שכלבים לפעמים מגיבים כך לגלגלים המסתובבים של הכסא. כלב גדול מתקרב לעומתי כשהוא נובח נביחות מאיימות…

אולם אחרי רגע קרא לי משהו מוזר. חלקית מתוך כוונה שלי וחלקית מתוך שמצאתי את עצמי פשוט עושה את זה, סובבתי את הכסא ופניתי לכיוונו של הכלב. התחלתי להתקדם לעברו, תוך אני מתבונן הישר אליו ולתוך עיניו. הכלב המשיך להתקדם לעברי, נובח נביחות רמות. ואני מתגלגל לעברו…

כשכבר היינו די קרובים, הוא נעצר. המשכתי להתקדם לעברו, תוך שאני מדבר/מתקשר איתו שאני בא בטוב, והושטתי את ידי קדימה, בדומה למישהו הבא לחבק מכר קרוב. כשהתקרבתי עוד הכלב החל לסגת חזרה, כשזנבו בין רגליו. המשכתי להתגלגל לכיוונו, עד שהגעתי למדרכה, שם נעצרתי, עדיין מביט בכלב ומושיט ידי אליו. הוא נעמד במרחק מה ממני, מביט בי, כאילו בחשדנות-מה…

לאחר מספר רגעים הסתובבתי ופניתי להמשיך בדרכי. אלא שהכלב חזר לנבוח ולהתקדם לעברי. הסתובבתי שוב, ושוב התקדמתי אליו, מתבונן בו ברכות ומושיט ידי. הוא התבונן בי, חזר לעמדתו על המדרכה, בטווח ביטחון ממני…

הפעם נותרתי עומד שם, מתבונן בעיניו ומושיט את שתי ידי פתוחות לקראתו. הוא החל להתקדם לעברי, לאט ובהססנות, עד שהגיע למרחק סנטימטרים מידי הימנית המושטת כלפיו, וריחרח אותה…

לאט לאט הוא התקרב עוד ואפשר לי לגעת בו וללטפו בראש ואחר כך בגופו. ליטפתי אותו כאילו אני מכירו מזמן, מגרד לו מתחת לאוזניו, מקום אהוב על כלבים. הוא המשיך לרחרח אותי, כמו מסוקרן מי אני, מי זה היצור המוזר הזה… רחרח את ידיי, את רגלי, את הגלגלים… לרגע הוא רחרח את פני, כשהאף שלו כמעט ונוגע באפי שלי ועינינו נפגשות… עיניו היו רכות וטובות… לאחר זמן-מה הוא פנה ללכת והחל להתרחק ממני, ואני פניתי לדרכי.

על המדרכה היו אנשים, ולמרות שהייתי לגמרי שקוע ונוכח כולי בכלב ובתקשורת איתו, חשתי במבטיהם ובהשתאות שבוודאי חשו נוכח מה שצפו בו…

חשתי נרגש ביותר, כחווה התנסות מעצימה ומשחררת ונדירה. זו פעם ראשונה שאני עושה דבר שכזה, ומילאה אותי התרגשות מהולה בתחושת פליאה והוד. חשתי נועז וכנוע בו זמנית. כנוע לעוצמה ולחכמה של היקום, לעובדת האחדות המכילה-כל. סמכתי לגמרי על היקום, והיתה בי ידיעה פנימית מלאה שהכלב לא יתקוף אותי. באתי אל הכלב מתוך תחושת כבוד ואהבה, והוא הגיב בהתאם. החסד והאלוהי מילא את האוויר באותם רגעים… הרגשתי שזכיתי לקבל מתנה גדולה ויקרה דרך אותו כלב.

תוך כדי ההתרחשות צף ועלה בי מאיי שם במעמקיי התת-מודע, סיפור על נזיר טיבטי, שקראתי אם אני זוכר נכון בספרה של פמה צ'ורדון "כשהדברים מתפרקים". זהו סיפור על נזיר ידוע ורם-מעלה שסייר ועבר בין מנזרים עם נזירים נוספים שליוו אותו. לאחר מספר ימי הליכה הם הגיעו לפתחו של מנזר כלשהו. בעודם מתקדמים לפתח המנזר, החל כלב ענק שהיה קשור בשרשרת ברזל לנבוח כלפיהם בעוצמה ובתוקפנות, תוך שהוא חושף את שיניו החדות, ובעודו מנסה בכל כוחו להשתחרר מאחיזת השרשרת. הפמליה עקפה את הכלב במרחק בטוח, וכאשר היו כבר ממש קרוב לשער המנזר, נתקה לפתע השרשרת, והכלב הענק החל לשעוט לכיוונם. כל הנזירים החלו לרוץ מלאי בעתה לכיוון פתח המנזר. ואילו אותו נזיר ידוע, מיד הסתובב והחל לרוץ לכיוון הכלב השועט כלפיו. הכלב נעצר נדהם, הסתובב וברח כשזנבו בין רגליו… אני זוכר שאהבתי את הסיפור והוא נחרט בזיכרוני, תוך שאני מתכוונן ליישם את זה מתישהו.

הסיפור הזה על הנזיר והכלב הסתובב במרחביי התודעה שלי בזמן שהסתובבתי אני לכיוון הכלב הגדול המתקדם לעברי בתוקפנות. אני בטוח שהיותו שם בתודעתי, כמו גם ההתכווננות שלי בזמנו להשתמש בידע הזה, תרמו ואפשרו את ההתרחשות המופלאה שתיארתי זה עתה. זה כאילו טמנתי זרע במעמקיי התת-מודע שלי, זרע של כוונה והתנהגות מסויימת, וברגע הנכון הזרע נבט והשפיע…

פמה צ'ורדון מספרת את הסיפור, למיטב זיכרוני, בהקשר של הפחדים שלנו. כשאנו רצים לקראת הפחדים שלנו, מביטים להם בעיניים, הם בורחים כשזנבם בין רגליהם, ומתמוססים ונעלמים…

אך תוך כדי ההתרחשות היום היה עוד משהו בתודעתי שהשפיע וניתב את פני הדברים. סרט שראיתי ממש לאחרונה, סרט מופלא ומרגש הנקרא "The Animal Communicator", על אישה היודעת ומסוגלת לתקשר עם בעלי חיים, ממש לדבר איתם. היא לא היחידה שיודעת לעשות זאת, והיא מלמדת כיצד לתקשר עם חיות. לכולנו יש את היכולת הזו.

והיום, בעודי מתקרב אל הכלב, גם זה היה שם בנבכיי תודעתי. וכשהתקדמתי אליו, דיברתי איתו בתוכי, מוסר לו מסר של שלום, חיבה, כבוד והערכה למי שהוא (והוא אכן היה כלב יפה וחזק), שאני בא מאהבה. לא פניתי לכיוונו בתוקפנות או בכדי לגרשו. להיפך, הזמנתי אותו שיבוא אליי…

ואכן זה מה שהיה…

ואני חושב שהלוואי שנוכל כולנו לנהוג כך אם כל פחדינו. שנוכל לא רק לרוץ אליהם ולהביט הישר אל תוך עיניהם, ובכך למוסס אותם ואת השפעתם המשתקת עלינו. אלא שנדע גם להתבונן בהם באהבה ובכבוד, באהבה ובחמלה.

והלוואי ונוכל לבוא כך ולהתבונן כך אל כל אוייבנו,

הפנימיים והחיצוניים.

ויגור זאב עם כבש…

כשנדע לעשות זאת, ישררו השלום והאהבה בעולמנו…

וראוי וכדאי להתחיל כבר כיום ללמוד זאת,

וכדאי להתחיל במיוחד עם האוייבים הפנימיים שלנו,

רק בכדי לגלות שבעצם הם אינם כלל אוייבים,

אלא בסך הכל ילדים מפוחדים ומבוהלים,

שזקוקים למבט אוהב וליד מלטפת,

בדיוק כמו אותו הכלב…

כשאנו עושים זאת, והופכים את הפחד לחבר,

את האוייב לידיד,

אנו יוצרים אחדות תחת פירוד,

אנו נהיים שלמים ואחד, במקום חלקים ורסיסים מופרדים,

אנו הופכים לאחד, גם בתוכנו,

וגם מחוצה לנו…

ולשם, חבריי ואחיי, פנינו מועדות…

באהבה,

תומר (:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *