נטשה קמפוש – 3096 ימים

חברים וחברות יקרים! שותפים למסע… !

מה שלומכן-ם?

אז הנה שנת 2014 מגיעה לסיומה, ובפתח שנה חדשה…

מה הסיכום שלכם לשנה שמסתיימת?

מה הכיוון שלכן לשנה שמתחילה עתה?

לפני מספר ימים סיימתי לקרוא את הספר המרתק ומדהים ועוצמתי של נטשה קמפוש – "3096 ימים" שמו.

כדאי לקרוא את הספר גם כי הוא מרתק וגם כי הוא שם בפרופורציות את החיים שלנו וכל מיני דברים שאנו נוהגים להתלונן עליהם, לפעמים מבלי אפילו ממש לשים לב לכך.

אני רוצה לכתוב על כמה דברים מהספר.

במרץ 1998 נטשה נחטפה על ידי גבר צעיר בהיותה בת 10.

הוא דחף אותה לרכב מסחרי, ולקח אותה לשכונה בפרברי וינה.

הוא החזיק אותה שם, כלואה, שמונה וחצי שנים.

8 וחצי שנים !

רק כשהיתה בת 18 וחצי הצליחה להימלט ולהציל את עצמה.

בששת החודשים הראשונים היא היתה סגורה בצינוק קטן, 2X2 מטרים, ללא חלון, כשרק מאוורר רועש מחדיר אויר מעופש פנימה.

החוטף היה מביא לה משהו לאכול, אך היא לא יצאה מהצינוק.

לאחר מכן הורשתה לצאת תחת פיקוחו הצמוד של החוטף, אך תמיד על מנת לחזור חזרה לצינוק. בסופי שבוע היתה נעולה בצינוק מחמישי בערב ועד ראשון בבוקר.

החוטף התעלל בה פיזית בצורה מחרידה במכות איומות.

הוא הקציב לה את מזונה והיא היתה מורעבת באופן קבוע. בגיל 16 היתה בגובה 175 ס"מ ומשקלה 38 ק"ג !

הוא היה שוקל אותה באופן אובססיבי בכדי לוודא שאינה עולה במשקל.

הוא התעלל בה מילולית ופסיכולוגית.

הוא העביד אותה בפרך.

מספר פעמים ניסתה להתאבד.

ועוד…

אך נטשה שרדה את כל זה.

איך היא הצליחה לשרוד?

אני רוצה להתמקד בשלושה דברים שנטשה עשתה שלדעתי הצילו את חייה וסייעו לה לשרוד את התופת הממושכת הזו.

הראשון הוא שנטשה החליטה לסלוח לחוטף שלה, וולפגנג פרוקלופיל. מדהים בעיני שנטשה, בגיל כה צעיר, חשה אינטואיטיבית שבכדי לשרוד עליה לסלוח לו.

היא כותבת בספרה:

"בשבועות הראשונים ובחודשים לאחר מכן גיליתי שקל לי יותר להתמודד עימו כשדמיינתי אותו כילד מסכן ולא אהוב… אין בכך להמתיק בשום אופן את רוע מעשיו, אך המחשבה הזאת עזרה לי לסלוח לו… אילו התייחסתי אליו רק בשנאה, הרגש הזה היה מכרסם בי מבפנים וגוזל ממני את הכוח שהייתי זקוקה לו כדי להחזיק מעמד".

או

"סלחתי לו על כך שחטף אותי וסלחתי לו שהכה אותי ועינה אותי. אלמלא אימצתי את הגישה הזו באופן אינסטינקטיבי למין ההתחלה, ודאי הייתי הורסת את עצמי מרוב כעס ושנאה, או שהייתי נשברת מההשפלות שהיו מנת חלקי מידי יום ביומו. לולא פעלתי כך, הייתי נמחקת."

איזה חכמה מופלאה !

הדבר השני הוא פתקים שנטשה היתה כותבת לעצמה בצינוקה. פתקים בהם הזכירה לעצמה שהיא חזקה, שהיא תשרוד, שהיא תברח יום אחד.

למשל:

"אל תתני לו לדכא אותך כשהוא אומר לך שאת טיפשה כל כך"

"אל תתני לו לדכא אותך כשהוא מכה אותך"

"אל תגיבי כשהוא מכבה את האור" (החוטף היה מכבה את האור בצינוק כעונש על התנהגות "לא טובה")

"סלחי לו על הכל ואל תמשיכי לכעוס עליו"

"היי חזקה יותר"

"אל תוותרי"

"אף פעם, אף פעם אל תוותרי"

דמעות נקבות בעיני כשאני מעתיק את המשפטים האמיצים האלה מהספר.

צריך לקרוא את הספר כדי להבין כמה כוח, חכמה, ואומץ היו לה לנטשה הצעירה בכדי לומר לעצמה משפטים כגון אלה.

הדבר השלישי שנטשה עשתה שהיה מכריע בעיני להצלחתה לשרוד ולברוח לאחר יותר משמונה שנים, הוא שבהיותה בת 12, באחד מהרגעים הקשים של ייאוש ובדידות בתוך הצינוק הקטן, היא יצרה בדמיונה את דמותה בעתיד בגיל 18 כדמות תומכת ומחזקת.

נטשה מתארת בספרה כיצד היא רואה את כל ציר חייה נפרש לפניה כמו אלומת זמן נוצצת אל העתיד, כאשר היא נמצאת במספר 12. ובמרחק רב, נמצאת נטשה בת ה- 18, בחורה בטוחה בעצמה, חזקה ועצמאית. שתי הנטשות, זאת בת ה- 12 וזאת בת ה- 18, נעות האחת כלפי השניה על גבי אלומת הזמן, ובאמצע הן מושיטות יד זו לזו. ונטשה העכשווית חשה איך כוחה של נטשה הבוגרת זורם אליה מידה החמימה. נטשה הבוגרת מחבקת את נטשה הצעירה ואומרת לה:

"אני אוציא אותך מכאן, אני מבטיחה לך. ברגע זה את לא יכולה לברוח. את עדיין קטנה מידי. אבל כשימלאו לך שמונה-עשרה אני אכניע את החוטף ואשחרר אותך מהכלא שלך. אני לא אשאיר אותך לבד."

כשמלאו לנטשה 18, ההסכם הסודי נכנס לתוקף, ונטשה החלה להיות ערה ולחפש הזדמנויות לברוח. וחצי שנה לאחר מכן, היא אכן הצליחה בכך.

שלושת הדברים האלה: סליחה, פתקי תזכורות, והתחברות לדמות עתידית שלנו – הם שלושתם כלים רבי-עוצמה לשינוי והעצמה.

נטשה הילדה יצרה אותם יש מאין, מעצמה, בתוך חשכת הצינוק הבודד.

אנחנו יכולים להשתמש בכלים אלה ביום-יום שלנו למטרות שונות.

כי אם היא יכלה לעשות זאת שם, בתנאים קשים ואיומים כל כך,

מי אנחנו שנימנע משימוש בכלים אלה ואחרים על מנת לקדם את עצמנו לכיוון אליו אנו שואפים להתקדם…

שלכם באהבה,

תומר (:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *