תשובה לסיגלית…
חברים וחברות יקרים-יקרות, שותפים לדרך… !
חברה יקרה החלה לקרוא את הספר שלי "להתעורר! מדריך רוחני-מעשי", וכתבה לי עקב כך מכתב. יצא שעניתי לה באריכות, כי הדברים פשוט זרמו ויצאו ממני. אני רוצה כאן לשתף אתכם גם במכתב שלה וגם בתשובה שלי אליה, כי אני חושב שרבים מאיתנו חשים וחווים דברים דומים, והרבה מכם תמצאו את עצמיכם בדברים אלה ותזדהו עימם.
אז הרי המכתב של סיגלית, החברה (שם בדוי, כמובן):
הי תומר
התחלתי בסופ"ש לקרוא בספר שלך. בהחלט זורם ושובה לב יותר משצפיתי. קראתי אותו בימים עצובים עבורי ובוא נודה באמת רוב הימים הם עצובים עבורי. אני לא אדם שמח. שקלתי מה אוכל לומר לך לגבי מה שהתחלתי לקרוא. מהיכרותך אותי ברור לך שאת רוב הדברים שכתבת אני לא מרגישה או מבינה שכלית ולכן אני נקרעת בין אמונה באדם שאני מאוד מעריכה ואוהבת להתבוננות בחוויה של מישהו שאין לי יכולת להבינה ולכן לקבלה.
אני חושבת שמה שחיבר אותך אליי הוא שהבנת כמה הדיאלוגים שלי עם המוות היו חלק משמעותי ממי שאני. כמעט משני שליש מחיי למעשה.
אני מצטערת שלמרות הנוכחות שלך בחיי לא נדבקתי ממך באלמנטים רוחניים או לפחות באופטימיות. אני תוהה מתי ואיך תקרה נקודת המפנה שלי. כרגע ברור שאני באותו מקום כבר שנים רבות אז דרוש נס שיקרה משהו שאאמין בו.
אז למה אני כותבת לך? אני מרגישה שאני בוגדת בחברותנו שאני מניחה לעת עתה לספר שלך כי אני לא מסוגלת לקרוא אותו אם כי מתכוונת לעשות הכל על מנת שיקבל חשיפה אצל אנשים אחרים אולי קצת פחות אבודים ויותר מקבלים.
אני שמחה בכל ליבי שזכית בחוויות אלו. עבורי הן נשמעות כמו ההארה שבודהה דיבר עליה עד לרמת מודעות לתאים ואני מאחלת לך עוד ימים כאלו קסומים עם או בלי סמים.
שנה טובה
סיגלית
וזאת תשובתי אליה:
סיגלית היקרה ואהובה !!
תודה תודה על מכתבך ודברייך הכנים!
את אינך בוגדת באף אחד… בוודאי שלא בי… !
חשוב להיות נאמנים לתחושותינו ולעצמנו,
ויחד עם זאת לנסות ולשאוף לשפר ולשחרר.
ואת זאת את עושה.
עובדה שאת כאן ולא מימשת את רצונך הותיק לחדול להיות בגופך זה ובחיים הללו…
את ממשיכה, מתמידה, נופלת וקמה, מנסה לעשות כמיטב יכולתך.
וזה מה שחשוב.
כל אחד, סיגלית, נולד למצב נתון מסויים, להורים מסויימים, ועובר בילדותו חוויות מסויימות שמעצבות את מי שיהיה. ולכל אחד ואחת מאיתנו יש מסע שונה כאן, "חבילה" שונה. מצד אחד המסע של כולנו זהה – להשתחרר מכבליי העבר ולחיות חיים חופשיים, להגיע והכרה וידיעת האמת, על היות הכל אחד והכל אנרגיה. כולנו מיועדים לשם. ויחד עם זאת, כל אחד והמסע הייחודי שלו.
אל לך לרגע אחד, סיגלית היקרה, לחוש בושה או מבוכה על מקומך ועל מי שאת !
כל אחד ומסעו וההתמודדות שלו.
אני קיבלתי את שלי.
ההתנסויות האלה המתוארות בספר – התמזל מזלי וקיבלתי אותן. אמנם גם הזמנתי אותן, אך הן חלק ממי שאני ומהמסע שלי כאן.
לכן אל נא תשווי או תחושי שאת לא בסדר בשום אופן!
ההתנסויות ההן שקיבלתי דרך הקנאביס הן רק חלק מתהליך ארוך שנים. אמנם הן היו משמעותיות ביותר, ומעין שיא תודעתי, מעין הארה. אך התהליך הוא החשוב, לווא דווקא רגעי השיא. רגעי השיא חשובים כפורצי דרך, כמראים את מה שאפשרי, מציאות אפשרית פוטנציאלית, מעין הצצה רגעית לאמת גבוהה ורחבה יותר. ולאחר שחווינו רגעי שיא כאלה, משהו משתנה בנו. אנחנו זוכרים אותם, והם מהווים לנו מעין מצפן ועוגן, שמכוון אותנו במסע לנו. אנחנו עשויים לשכוח מהחוויות האלה או שהן עשויות להתעמעם, אך הם תמיד נמצאות בתוכנו מרגע שחווינו אותן.
אולם לאחר מכן תמיד "נופלים" חזרה למקום "נמוך" יותר. אך זו אינה באמת נפילה, אלא חלק מהתהליך הטבעי של ההתפתחות, התפתחות התודעה. כי לוקח זמן ותהליך ממושך להשתחרר ולהתנקות מכבלים הפנימיים שלנו, מכל הטראומות שצברנו בחיינו, מהפחדים ומאמונות שונות הכובלים ומצמצמים אותנו, מכל מיני הרגלים והתמכרויות של הגוף ושל התודעה. ולהתנקות מכל הרעלים שהצטברו בנו, רעלים גופניים ורעלים רגשיים-נפשיים. זה תהליך ממושך, ואין כאן קיצורי דרך או "תרופות פלא". זה תהליך וזו עבודה, עבודת מודעות, הגדלת המודעות, ועבודה להשתחרר, יותר ויותר…
וכך גם אצלי ואני. אם הייתי יכול להישאר כל הזמן ברמת תודעה כפי שחוויתי באותם שיאים, הייתי כבר במקום אחר לגמרי, הייתי כבר בריא והולך, בין היתר. אך אני עדיין לא. הדרך עוד ארוכה. אני יותר ויותר מתקרב להיות שם, או קרוב לשם, אך יש עוד דרך. וגם לי יש לעיתים – פחות ופחות – רגעים של ספק, של חוסר אמונה, של עייפות גדולה. וזה בסדר. מותר. הדבר החשוב הוא להמשיך בדרך. תמיד לשוב ולקום אחרי שנופלים. כמו ילד הלומד ללכת…
ועוד עניין. בדבר המוות, הרצון הזה למות, להיעלם מכאן, לחדול. הרבה אנשים חווים את זה, את הכמיהה הזו למות, בתקופות שונות בחייהם. גם אני. הרצון הזה להמשיך הלאה, מהגוף הזה ומהחיים האלה, מלווה אותי לאורך חלק גדול מחיי, יש תקופות שהוא חזק ונוכח יותר, ויש שפחות. בשנים האחרונות הוא פחות דומיננטי, לפעמים אינו נמצא על פני השטח כלל. אני מאמין שאנו חווים זאת, גם כי אנו רוצים לברוח מהסבל שאנו חווים כאן, אך גם כי במקום עמוק כלשהו כולנו יודעים וזוכרים מהיכן באנו, ויש בנו געגוע עמוק לחזור למקור, לשוב ולהתאחד עם האחד, עם האור הגדול.
כיום אני מקבל בחיוך גם את הכמיהה הזו למות, כשהיא נוכחת ועולה. ואני יודע שבאתי לכאן למסע, מסע של התפתחות, מסע של צמיחה ושחרור. ושבאתי לכאן, לעולם החומר הפיזי, בכדי לחוות, להרגיש, לחוש, ובכדי לעשות ולפעול. אלה דברים השמורים לעולם החומר. כנשמות אנו איננו יכולים לחוות ולחוש ולפעול כפי שאנו יכולים כאשר אנו בתוך גוף. הכאב והסבל הן חלק מהחוויות שבאנו לחוות, על מנת להתפתח ולצמוח. כשאני מזכיר לעצמי את זה ברגעים קשים, זה מקל על הכאב.
ועניין אחרון ((;
הדבר החשוב ביותר – החשוב ביותר – הוא ללמוד לקבל את עצמנו, את מי שאנחנו ואת איך שאנחנו. עם הטעויות, הנפילות, החזרה שוב ושוב על אותן טעויות ונפילות בדיוק, כמו תקליט שרוט ותקוע. לקבל את זה, ללמוד לקבל את זה ואותנו בחיוך ובשלווה, שלא לומר באהבה. זה אולי אחת המשימות הקשות שלנו כאן. כי מלמדים אותנו בילדותינו שאנחנו צריכים להיות כך וכך, ולהתנהג בצורה מסויימת. אנחנו לומדים לבקר ולשפוט את עצמנו, ולכעוס על עצמנו ולחוש אשמים. כולנו כך. אולם אין על מי לכעוס, ואנו בוודאי איננו אשמים, על דברים שחווינו והפנמנו בילדותינו, כאשר היינו חסריי ישע והגנה.
תלמדי, סיגלית היקרה, לסלוח לעצמך, ולקבל את מי שאת ומה ואת. לקבל את המסע שבאת לכאן לעשות. כי את בדיוק כמו כולנו, כל אחד והמסע הפרטי שלו.
וואו… !!
ממש לא חשבתי שאכתוב כלכך הרבה. אך התחלתי וזה פשוט זרם ונשפך ממני… ((;
וטוב שכך!
אוהב אותך הרבה!
ותזכרי שאת ראויה ואהובה!!
תומר (:
שתהיה לכולנו שנה של קבלה ושלום,
קבלה ושלום את ועם עצמנו,
קבלה ושלום את ועם אחינו באשר הם…
שלכם באהבה,
תומר
